הגיע לו יותר מזה

שלום!

אז כדי שיהיו תגובות, כל פרק מוקדש למי שהגיב בפרק הקודם! יופי? יופי!

אז הפרק הזה מוקדש ל: 2Dgorillaz, הצלקת של הארי, tamar lily potter ולונה לאבגוד ;) 

בנתיים.. קראיה נעימה!

**************************************

סנייפ החליט לחכות לאלבוס ליד אולם האוכל מכיוון שבאותה שעה היה אמור להיות להם שיעור עם מקונגל, וסנייפ היה די משוכנע שהיא תצליח לראות אותו. אחרי הכל, היא הייתה המורה להתגוננות מפני כוחות האופל.

לפי השעון הקסום שעל הקיר, עוד בדיוק- עכשיו, למען האמת- צריך להיות הצילצול, ואלבוס יבוא לאולם.

צילצול הפעמון שעל גג הגוורטס נשמע בקול רם והידהד במחשבות של סנייפ. הוא התחבא בכוך נסתר, וראה תלמידים מכל הבתים שואטים פנימה במלוא המרץ, כאילו שיגמר להם האוכל אם יאחרו.

הכוך לא היה נוח במיוחד. אם רק אלבוס יבוא מהר...

מאות תלמידים עברו בדלת, ולסנייפ היה נראה שבכוונה אלבוס אחרון. כדי שהוא יסבול.

מרוב לחץ וכאב, סנייפ לא שלט בעצמו.הוא הסתכל על אחד התלמידים, אקראית, וכל כך קיווה שגם לו יהיה סוף-כל-סוף גוף משלו.

מרוב כאב ורצון וגעגוע והרגשת חוסר האונים, סנייפ לא הצליח לשלוט בעצמו מספיק. לפני שהבין מה קורה, הוא נכנס אקראית לגוף של אחד התלמידים, כדיבוק.

הוא שמע את התלמיד צורח מכאבים עצומים ונוגע בראשו בחוזקה.

הוא הרגיש את עוצמת המכה כשהתלמיד נפל על הרצפה בחבטה.

הוא הריח את ריח השריפה שנבע מהתלמיד, מהדיבוק.

הוא ראה את הדאגה בעיניים של הסובבים.

הוא הרגיש ידיים נוגעות בעורו- עורו של התלמיד- ולוקחות אותו למרפאה.

אבל הכל היה מעורפל. מעורפל מידי. סנייפ לא היה מספיק חזק כדי לעשות כלום, כמו תמיד.

הוא אגר כוחות תשע עשר שנים, אבל כמו תמיד ברגע האמת הוא חלש.

הוא שקע בהזיות וזכרונות מזמנים רחוקים-רחוקים.

שהיה עם לילי, שעקב אחריה, שאוכלי המוות התיחסו אליו בכבוד. הוא צפה שוב ברגעי האושר המעטים שהיו לו בחייו.

הוא היה חלש. חלש מדי להתנגד לאדון האופל בתקופות הקשות ההן כשקלט שהוא רציני בכונותיו להשתלט על העולם.

הוא היה חלש מדי. הוא לא נלחם על לילי ולא הצליח להחזיר אותה אליו.

הוא היה חלש. חלש כל כך שנתן לשמועות רבות ורעות עליו להתפשט, להכתים את שמו הטוב גם שנים לאחר מכן.

הוא היה כל חייו סנייפ. קטן, חלש, מכוער, שנוא. הוא מעולם לא קיבל דבר טוב.

ללא ספק, הגיע לו יותר מזה.

הוא השתדל לעשות דברים טובים למען העולם. הוא ריגל לטובת דמבלדור וסיכן את נפשו יותר פעמים מכל אדם אחר אי פעם, סביר להניח.

כל החיים שלו היו גוש אומללות אחד גדול. הוא נולד עם גורל רע, והיה עשוי כל כולו אומללות וסבל. סביר להניח שפשוט בגיל צעיר לא יכל להבין עד כמה גרוע לו. אבל מאז, כל פעם שהוא מסתכל על עצמו, הואחושב על זה.

הגיע לו יותר מזה.

הגיע לו אישה, ילדים, משפחה אוהבת ומחבקת ותומכת.

הגיע לו הערצה.

הגיע לו חיים-

סנייפ התעורר, עם מעט יותר כח ממתי ששקע בהזיות.

הוא הסתכל סביב דרך עיני התלמיד. הוא במרפאה, ומולו ערמת מתנות וממתקים מחבריו שבטח לא הבינו מה קרה.

סנייפ השתעל מהפה של ההתלמיד, ומייד רצה אליו מדאם פומפרי המודאגת.

"מה קרה לך? אתה זוכר?"

היד של התלמיד נשלחה בהיסוס למצח שלו, וגירדה בחוסר אונים.

"לא, אני לא זוכר," הוא השיב.

סנייפ גייס את כח הרצון שלו, והשתלט על הפה של התלמיד.

"אני בסכנת חיים, ואמשיך להיות בסכנת חיים עד שהארי פוטר לא יבוא לבקר אותי," פלט בקול צרוד.

"הארי פוטר? אוי, אלוהים. שוב צרות," היא מילמלח מהר והסתובבה."אל תדאג, אתה תיהיה בסדר, סקורפיו," היא הוסיפה ונעלמה.

סנייפ לא יכל שלא לחשוב שוב- אירוניה. הוא חשב על אירוניה כשהבן של הארי פוטר הצטרף להגוורטס. אבל שמבין כל התלמידים הוא נכנס בטעות, בלי שליטה, לגוף של הבן של דארקו מאלפוי? זוהי אירוניה, חד משמעית.

הוא החניק ציחקוק, והתאמן איך לשלוט בגוף שבו הוא בינתיים.

*******************

השקעתי המוןן בפרק הזה, אז... תגובות, אנשים!!!

ביי בנתים, ניפגש בפרק הבא!

הפרק הקודם		הפרק הבא