"שה... מלכת היופי. זה בסדר, אני כאן."

לא באמת האמנתי שאני אצליח לסיים להקליד את הפרק היום, אבל הצלחתי! (למרות שזה קצת על חשבון מקלחת וצעקות מאמא, אבל לא נורא)
הפרק הזה ממש קצר בהשוואה לשניים הקודמים (בערך רבע מהפרק הקודם), אבל הוא לא אמור להיות ארוך במיוחד. 
את הפרק רציתי להקדיש לכל מי שהגיב ונרשמם לעידכונים (אני לא מאמינה שנרשמו עוד ארבע!):

חתולת בר, dardar717, האריהרמיוני, לאונורה רייבנקולו, The Black Mas, החצוי מהוגוורטס, ילד שלד-גל זאב, chuka, אן ידועוני, talush ואדון על המוות.

ולכל מי שהגיב (למרות שלא נתתי לכם המון זמן):

חתולת בר ו - Candy.c.

תודה!

"יותר טוב?" קולה המנחם של קליפסו חדר דרך עננת הצמר שנדמה היה שעוטפת את הייזל, מאיטה את תנועותיה וחוסמת כל צליל מלבד קול בכיה.
"אוי, אלים," פלטה ומשכה באפה, "אני כל כך מצטערת. אין לי מושג מה קרה לי."
"הכל בסדר," אמרה קליפסו וחיבקה את כתפה של הייזל. לא משימה קשה כל כך, למען האמת, לאור העובדה שהיא ישבה לצידה במהלך חצי השעה האחרונה. "ליאו סיפר של הכל עלייך," אמרה והרפתה מעט את חיבוקה על מנת שתוכל להביט בעיניה. "ואני יודעת מה היית בשבילו. אני אפילו לא יכולה לתאר לעצמי עד כמה ההיעדרות שלו השפיעה עליך, כי מעולם לא היה לי קשר כזה עם אף אחד בעולם.
"בהתחלה לא הייתה בטוחה מה הוא היה בשבילך, אבל עכשיו יש לי מושג טוב יותר. הוא היה כמו אחיך, את הייתה כמו אחותו והקשר ביניכם היה עתיק ומורכב יותר משמישהו יכול לדמיין." הייזל רק משכה את ברכיה לחזה אף יותר משהיו מקודם ולא השיבה. היא עדיין לא הצליחה לעכל שליאו חזר, אז איך אמורים לצפות ממנה שתפנים שהוא לא רק חזר, אלא גם בא עם חברה שהיא בעצם אלה בת אלמוות – פחות או יותר – שחיה כמעט מראשית הבריאה והיא בת של טיטאן? זה היה חסר היגיון לחלוטין, מורכב, מבלבל והניסיון להבין את זה היה חסר תועלת.
בסופו של דבר הנוכחות החמה של קליפסו והרוגע שהשרתה על סביבתה השפיעו על הזייל והיא התחילה לדבר באיטיות, מהססת לחלוק את כאבה עם העולם.
"אני חושבת ש'אח' היא לא ההגדרה הנכונה. ליאו היה יותר כמו... ידי נפש, נראה לי. אחרי יותר משבעים שנים בשדות אספודל הוא היה הראשון שבאמת יכולתי לשפוך את הלב בפניו. ניקו הוא אח שלי, ואני אוהבת אותו מכל הלב, אבל איכשהו לא הצלחתי לדבר איתו על זה בפתיחות מלאה. פרנק מקסים, ואני באמת לא חושבת שיש מישהו בכל העולם הזה שאי פעם אהבתי יותר משאני אוהבת אותו, אבל גם איתו לא יכולתי לדבר על הכל, מהסיבה הפשוטה שגם לו היו עוד מאה ואחד דברים על הראש. ידעת שבמהלך המלחמה ארס ומארס התווכחו בתוך הראש שלו, בלי הפסקה? זה בטח היה סיוט.
"אני הייתי היחידה שליאו סיפר לה עליך," הייזל עצרה לשנייה ולאחר מכן שינתה את הנוסח של דבריה. "טוב, למען האמת פחות או יותר הכרחתי אותו לספר לי עליך, אבל זה לא משנה. התוצאה הייתה זהה בשני המקרים. וכשהוא עזב... זה שבר לי את הלב. כולם יכולים להגיד לך שאחרי שהפנמתי שהוא לא יחזור יותר במשך תקופה מסוימת הייתי שבר כלי. זה מצחיק, כי אני וניקו היינו הראשונים לדעת שהוא מת. הרגשנו במוות שלו, שנינו. ילדי המוות היחידים שיכלו לאמת אם הוא חי או מת. כמובן, זה לא מנע ממני לקוות. ועכשיו הוא חזר, בלי טיפת מחשבה על הכאב שהשאיר אחריו, ואני לא מסוגלת שלא להרגיש את כל זה שוב." היא סיימה את דבריה בלחש, פניה קבורות בברכיה. קליפסו התאמצה שלא לבכות, ולשם כך דמיינה את השיחה שהולכת להיות לה עם ליאו לאחר מכן.
"את יודעת שציירתי אותך?" שאלה הייזל, מפתיעה את קליפסו באקראיות המשפט. היא הרימה את פניה מברכיה ונעצה בקליפסו מבט בוחן. "זה קרה ממש אחרי שהוא חזר. בפעם הראשונה, אני מתכוונת. הושבתי אותו על המיטה שלי, התיישבתי ליד השולחן עם נייר וגירים ואמרתי לו לתאר אותך. אני מניחה שהציור הושמד ביחד עם ארגו 2, אבל רק רציתי שתדעי שהוא היה קיים."
"אני בטוחה שהוא היה מקסים," אמרה קליפסו בקול רך. הייזל חייכה  וניגבה את עינייה. היא העיפה מבט בשעון שענדה על פרק ידה ופלטה צווחת בהלה קטנה.
"המשחק בטח יגמר כל רגע," אמרה וניסתה להתרומם ברגליים רועדות.
"ו..." אמרה קליפסו, לא מבינה.
"פרנק יבוא לחפש אותי," ענתה הייזל בקול לחוץ, "וליאו בטח יבוא ביחד איתו!" קליפסו, שהבינה פתאום את חומרת המצב, קפצה מהמיטה בתנועה חלקה והושיטה להייזל יד.
"יש מקום שתרצי להראות לי?" שאלה בקול רגוע. הייזל חשבה לרגע ואז הנהנה.
"בואי נלך לגן בכחוס," הציעה. קליפסו עזרה לה להיחלץ מתוך התנוחה העוברית והמכודררת ששהתה בה במהלך ההתפרקות הרגשית שחוותה. שריריה מחו בכאב, ליבה דאב ועיניה היו אדומות ונפוחות מבכי בלתי פוסק, ובכל זאת התנוסס על פניה חיוך זעיר.
שתי הבנות יצאו על קצות אצבעותיהן ממגורי הקנטוריונים של הקוהורטה החמישית, ופצחו בריצה חרישית לעבר גן בכחוס.
הגן היה ריק לגמרי, כצפוי בשעה שבה היו אמורים להיות כל החיילים במשחק המלחמה, ושתי הבנות הצוחקות התיישבו על אחד מספסלי האבן. כל שריר ושריר בגופה של הייזל זעק בכאב לאחר הריצה המאומצת, ובכל זאת היא הרגישה טוב מכפי שהרגישה במהלך שלוש השנים האחרונות.
האוויר היה חמים ונעים, מזג אוויר רגיל לעונה זו בשנה, והמזרקה מילאה את הדממה בקול פכפוך מים עדין.
כך הן ישבו, החצויה שחזרה לחיים והאלה שנתקעה על אי מחוץ לזמן, שתי חברות אמת שהכירו בקושי לפני שעה, ושתקו. מדי פעם הן דיברו וצחקו, אבל ברוב הזמן הרעש היחיד שאפשר היה לשמוע היה קול המים במזרקה. הן לא היו זקוקות למילים, לא כשכל אחת מהן שקועה בהרהוריה הפרטיים.
לבסוף, כשהשמש התחילה לשקוע והעוצר עמד להתחיל, נעמדה הייזל.
"כדאי שתזהירי את ליאו שישמור ממני מרחק בזמן הקרוב," אמרה לקליפסו באגביות בעודה מתמתחת. "אני באמת לא יודעת מה פייפר העבירה אותו, אבל אני יכולה להיות הרבה יותר גרועה ממנה."
"אני מאמינה לך," אמרה קליפסו בפשטות, "ובדיוק בגלל זה אני חושבת שהוא צריך להבין את זה לבד." הנימה העולצת בקולה גרמה להייזל לגחך.
שתי הבנות התחילו ללכת בחזרה למחנה יופיטר, צוחקות ושמחות. 

הפרק הקודם