לב של רוצחת

הסבר קטן למי שלא מבין: כשיש קול שפונה אל צ'ו, זאת היא עצמה. היא מדברת עם עצמה כל הזמן הזה, ולא עם מישהו אחר. תהנו:)

עכשיו, משהחלטתי, אני צריכה למצוא את הדרך. באיזה אופן אוכל להבין את עצמי סוף סוף?

הדבר המובן ביותר הוא שאני צריכה בידוד. חברה, גם אם חברה מעודדת, עשויה להזיק ולפגוע בתהליך הזה. זהו תהליך פרטי, אישי, מבודד. בחברת אנשים הצד  האפל שהשתלט עליי רק מוצא פרצות נוספות בדרך אל לבי.

אני יודעת שאי שם, עמוק בחזה, הלב שלי עוד שלם ואדום. אבל כשהאופל יגיע אליו, הוא ישחיר לגמרי.

ומאין תגיע הדרך? לא! אסור לי לשקוע שוב בייאוש! זה האופל שמבלבל אותי, משפיע עליי... חמש שנים הייתי מיואשת. אין לי עוד רבע דקה להיות כזו.

אני חייבת למצוא דרך ויהי מה. אבל איזה מקום בעולם יכול להכיל אותי? איזה מקום בעולם ריק מאנשים, או לפחות כמעט ריק?

בוודאי שלא בית משוגעים או מתחם הרפיה, למקומות כאלה אני בכלל לא מתקרבת. הם יתנהגו אליי כאילו אני לא אנושית. אולי זה מה שאני. אדם שרוצח הוא אינו אנושי.

תמנעי מהמחשבות שלך לנדוד, צ'ו! תזכרי, זה האופל...

נכון, חזרה לעיקר! אני לא יודעת אילו מקומות יכולים להכיל אותי. בוודאי קיימים, אבל אני לא מצליחה לחשוב עליהם.

אולי איזשהו כפר מבודד וקטן? כן, זה די טוב, מלבד העובדה שגם בכפר הכי קטן ישנה חברה מאוחדת, שרוב הפעמים אינה תומכת כפי שנהוג לחשוב. אז כפר לא בא בחשבון.

מה לגבי איזה בית מלון? הרי למשפחה שלי יש מספיק כסף בכדי לחיות בבית מלון, כולם יחדיו, עד קץ כל הימים. אין סיכוי. אני לא ארשה לעצמי לחיות על הכסף של אמא שלי, נוראית ככל שהיא. ולגנוב מאחיה של קטלינה? למה אני בכלל חושבת על כך? מספיק סבל גרמתי להם. חוץ מזה שמלונות הומים מאוד, ואני אשתגע אם אשאר בחדר אחד יותר מחודש.

פקחתי את עיניי. אני לא מצליחה למצוא פתרון, אולי כי כואב לי הראש. מה שאני צריכה הוא טיול קצר בכדי להתאוורר. רק כדי שלא אפגוש באמי בדרך...

הזדקפתי, מתמתחת. הושטתי יד לדלת, והופתעתי ממגע הידית הקר. כבר זמן רב לא יצאתי מן המקום הזה החוצה. תמיד הייתי שוכרת משרת, שיביא לי אוכל מן המכולת, וחדר השירותים נמצא מאחור.

עצמתי את עיניי ופתחתי את הדלת.

כשפקחתי אותן, עמדתי מחוץ לדירה. השמים של לונדון, לשם שינוי, היו פחות או יותר בהירים. לא יכולתי לחייך. הרצון לחייך אבד מזמן. הרצון לשמוח. אבל חשתי שלבי מעט נרפה.

ריאותיי התמלאו באוויר הבוקר הצלול, שכל כך שונה מן האוויר החנוק העומד בחדר זמן כה רב.

סגרתי את הדלת בלי לנעול אותה. מה כבר גנב יכול לגנוב ממני? הקוד לכרטיס האשראי טמון בראש שלי, ומלבד זאת אני ענייה לגמרי, חסרת כל.

בצעדים מהוססים התקדמתי לכיוון הרחוב. כמעט ששכחתי איך ללכת. הזמנים היחידים בהם אני הולכת הם כאשר אני צריכה להתפנות, לאכול או לישון. בכל שאר הזמן אני יושבת על כיסא העץ הישן שלי ובוהה בתקרה.

עדיין מהוססת, פניתי לכיוון החורשה הקטנה שבקצה הרחוב. זהו רחוב חיצוני, ממש בקצה לונדון, ולכן הוא גם די מבודד.

כשהגעתי למרכז החורשה, סוף סוף הרשיתי לעצמי לעצום את עיניי ולהתיישב.

הקשבתי לעצי האלון הנאים שהתנועעו קלות עם הרוח הקרירה.

הקשבתי לציוצי הזמירים.

הקשבתי לאדמה, שמיני זוחלים מעבדים אותה כעת, חיים בה.

הקשבתי לחיות המופלאות, דיירות החורשה הקטנה והיפה.

אי שם במרחק, כך שמעתי, גור זאבים אבוד מצא את הלהקה שלו.

אילו יכולתי לחייך באותו רגע, הייתי עושה זאת.

ובאותו רגע הבנתי את מה שברוב טיפשותי לא הבנתי עד עכשיו:

הטבע הוא המקום בו אמצא את צ'ו. צ'ו האמתית, מלאת החיים והשמחה.

הצ'ו הזאת, שיכולה לחייך ולצחוק.

התרוממתי.

אני יוצאת לטיול בטבע.

טוב, זה היה חתיכת פרק ארוך. בוורד זה היה בערך שני עמודים. מצפה לכם עוד הרבה!

הצצה קטנטנה לפרק הבא: (רק כי אני אוהבת אתכם)

"יומני היקר....

זאת הפעם הראשונה שאני כותבת לך. זה מביך אותי מאוד לכתוב לך בשם 'יומני היקר'.

אז אני אקרא לך צ'ארלי, בסדר?

אוקיי, צ'ארלי. אז החלטתי שאני יוצאת לטיול ארוך. ארוך מאוד.

טיול בסדר גודל של שנה....

מתוחים, חברים? אל תדאגו, הפרק הבא כמעט גמור כבר! אוהבת אתכם:) 

הפרק הקודם