אדון השושנים

הפרק הזה מוקדש לאחד והיחיד אלן ריקמן, הסנייפ בלב של כולנו :)

--------------------------------------------------------------------

"לילי, נו תסיימי כבר"
"שנייה "
"לילי!, בשם מרלין"
"רק לסיים את השאלה הזו וזו שאחרייה ונתחיל"
"נו באמת " סקורפיו נאנח, תפס את עט הנוצה שלי מידי ושירבט על הקלף את התשובה לשיעורי בית , "התשובה היא שאת צריכה שורש דודואים ושערה מזנב חד קרן בשביל שהשיקוי המטופש יעבוד.
זה חומר של שנה שלישית"
"אני גרועה בשיקויים, כך גם אבא שלי זה די בגנים שלי" משכתי בכתפי בצורה שאומרת 'מה אני יכולה כבר לעשות'.
"למזלך להיות טוב בשיקויים זה בגנים שלי" הוא אמר בגלגול עיניים בזמן שהמשיך להוסיף לפתור את השאלה האחרונה, סקורפיו מאלפוי לא היה אדיש כמוני, היינו אמורים להתחיל את השיעור
והעיקוב שלי מונע מימנו לסיים אותו וללכת בזמן החופשי שלו לג'יימי "פסיכית עם תעודות" שרידן.
עברו שבועיים מאז שהתחלנו אותם, והמנהלת הקצתה לנו את אחת הכיתות הישנות, שם חיכו לנו בובות ממולאות בחומר קשה אשר מחכות שנתאמן עליהם ונשסע את השרביטים שלנו בהם.
"אז אפשר להתחיל?" סקורפיו הטיח את העט נוצה על השולחן והסתכל עלי במבט חסר סבלנות, "כן" עניתי לו באותה נימה
כעוסה וקמתי מן הכיסא כשהשרביט בידי, מוכנה להוציא את הזעם הפתאומי שאני חשה על הבובה בעלת עיני הנחש. 

"אז נתחיל בלחשי מתקפה" הוציא את שרביטו וניצוץ קטן חלף בעיניו כשהתחיל לדבר "זה לחש שאבא שלי סיפר לי עליו, האמת שהוא זכר אותו בזכות אבא שלך"
"באמת?" שאלתי בהתפלאות, זה לא היה סוד שאבא שלי ואבא של סקורפיו שנאו זה את זה, אבל לפחות היום הם מסוגלים להיות באותו חדר ולהתנהג בנימוס.
"אני מניחה שזה לא יהיה נחמד"
"טוב,  הוא סיפר לי מה הוא עשה באותה שנה, אז זה די הגיע לו"
סקורפיו עם חיוך דקיק ספק אמיתי ספק מזויף הרים את שרביטו לעבר הבובה הענקית"
סקטוּמסמפּ‏רה" הוא לחש וחתך עמוק נוצר באזור שהיה אמור להיות החזה של הבובה, למרות ששום דבר לא נשפך מימנה יכולתי לדמיין כמות אדירה של דם מתפשטת על הרצפה.
"זה נוראי" אמרתי בזמן שהתקרבתי אל הבובה והעברתי את אצבעותיי היכן שהלחש פגע, הוא גיחך וחיוך מקניט הופיע על שפתיו, "כן, אבל כשאת תצטרכי להגן על עצמך או
על אחרים מחבורת פסיכופתים אני בטוח שהביטחון שלהם יהיה במקום האחרון, נסי עכשיו את"
התרחקתי מן הבובה והלכתי לזאת שלצידה, "סקטוּמסמפּ‏רה" הרמתי את שרביטי שבעיני הרגיש יותר כמו סכין ,רק חתך קטן הופיע על הבובה, כזה שבן אדם אמיתי לא היה אפילו מרגיש.
"נו לילי את צריכה להתכוון לזה!"

"סקטוּמסמפּ‏רה" הפעם הרמתי את קולי חזק יותר וניסיתי לדמיין בראשי את החתך העמוק שאמור להיווצר, והפעם הצלחתי יותר ,אך לא מספיק.
"יותר טוב" על פניו של סקורפיו הופיע הבעת סיפוק, כן זה ברור שהנער בן השבע עשרה הוא בעצם מורה מלידה, "תתאמני על זה אוקי? שבוע הבא נעבוד על  לחש הפטרונוס"
הוא הרים את המעיל שלו שהיה על אחד הכיסאות והתקדם לעבר הדלת,"אני כבר יודעת לעשות פטרונוס" אמרתי בקול רם שניה לפני שהוא הספיק לצאת והרגשתי איך אני מאדימה
טיפה כאשר הבעת הפתעה תפסה את מקומה על פניו, "באמת?".
"כן" אמרתי באופן גאוותני, "טדי לימד אותי בחופש האחרון"  הוא עיקם את אפו בספק, "ילד הזאב לימד אותך?"
"הוא לא ילד, הוא יותר מבוגר ממך, ואל תקרא לו ככה" טד לופין הוא אחד האנשים שאני הכי אוהבת הוא כמו האח שמעולם לא היה לי, כלומר האח הנחמד שאני מסתדרת איתו כל הזמן (סוג כזה של אח).
"צודקת סליחה" הוא אמר עם מן מאמץ המאפיין את משפחת מלאפוי כשהם מנסים להתנצל.
"אבל את מוכנה להראות לי?" הוא שאל בסקרנות גלויה והפיתוי לומר לו לא היה גדול אך הנהנתי בחיוב והרמתי את שרביטי.
אמרתי את הלחש ושנינו צפינו בלביאה הזוהרת שפרצה מן השרביט שלי, עיניו של סקורפיו נפערו והוא פתח את פיו בכדי לומר משהו אך לא הספיק, הדלת נפתחה ודארן הופיע בכניסה פניו
אדומות ממאמץ, משקפיו לא עליו  עיניו החומות מודיעות לי באופן ברור שמשהו לא בסדר.
הוא אמר שתי מילים שגרמו לשלושתנו לרוץ למרפאה-"זה אלבוס".
 -------------------------------------------------------------------- 
"אלבוס"  צעקתי כשהבחנתי בו במיטה הראשונה מבין עשרות מיטות ריקות. פניו היו חיוורות  וידו הייתה נפוחה "אל מה קרה", סקורפיו שאל תופס את צידה השני של המיטה.
"הוא לא זוכר אבל אלו כניראה אוכלי המוות" דארן ענה כאשר אלבוס רק הספיק לפתוח את פיו כדי לענות ,"הם השאירו את זה" הוא תפס בידו
של אלבוס בעדינות וסובב אותה בזהירות רבה כאילו זה פצצה ולא איבר פגום.
סימן מוכר שמעולם לא ראיתי  נחרת בבשרו המדמם, נחש שיוצא מגולגולת ולמטה הכתב שנוצר באותו אופן כמו הסמל "הפעם הוא חי, בפעם הבאה המוות יכה בכם, בכולכם"
"זה כלום הם פשוט תפסו אותי לא מוכן" אלבוס אמר בקול מאוד עייף וצרוד, מה שגרם לי להסתכל על גרונו האדום ולהחניק דמעות.
"אל תבכי לילס, אני גם פגעתי בהם אני בטוח, למרות שאני לא זוכר" הוא גירד את ראשו ביד הפגועה וחייך לעברי ולעבר סקורפיו שנראה שגם הוא חיוור יותר מהרגיל.
"אני לא בוכה" ניגבתי את הדמעות שזלגו בניגוד לרצוני, הרגשתי את ידו של דארן על כתפי ואת ידו השניה מנחה את ראשי לחזה שלו. 
-------------------------------------------------------------------- 

"זה נורא" ג'יימי שרידן נחה על זרועו של מאלפוי בחדר המועדון של גריפינדור בנוסף עם עוד תלמידי גריפינדור שרוב הסיכויים שרגשותיהם יותר כנים מימה ששלה אי פעם יהיו. גלגלתי את עיני ודארן הסתכל לעברי לשנינו אותה הבעת זלזול על פנינו שמכוונת להתנהגות הדרמטית שלה, הרי היא בקושי סובלת את אלבוס מאז השנה הקודמת שהיא וסקורפיו התחילו לצאת המילה הכי ארוכה שאלבוס והיא אמרו אחד לשני זה "שלום".
"טוב אני חושבת שאני אלך לספרייה" אני אומרת לאחר כמה שניות של ניסיון תמידי  מצד ג'יימי לגרום לסקורפיו הזעוף לדבר ולהתמקד בה, "אוי לילי" היא קמה מהספה  במהירות וחינניות שמעולם לא תאפיין אותי
ולפתה את זרועותיה סביבי באופן כזה שהקשה עלי לנשום, "אני מצטערת שאני כל כך רגשנית, אבל זה מבהיל כל כך".
היא החלה להתיפח בקול שהזכיר צחוק יותר מבכי התנתקתי מימנה כמעט נגעלת, אך ברגע שאיתי את עיניה האדומות לפתע הרגשתי רחמים לא מוסברים כלפיה.
"זה בסדר" אמרתי בלחש והסתי את עיני מימנה בזמן  שהרגשתי את מבטו של סקורפיו קודח בי,  ניסיתי להעלים את הרצון להסתכל בעיניו התכולות או כל דבר שירמוז שאני רוצה להיות זו שתתנחם עכשיו בזרועותיו.
"לבוא איתך?" דארן התרומם אך סימנתי לו בידי שלא. "אני חושבת שרק אלך לבדוק משהו ואז לאלבוס רוב הסיכויים שרוז משגעת אותו בדיבורים על אסטרטגיות חדשות לנבחרת הקווידיץ השנה"
חייכתי אך המטרה האמיתי היא בעצם למצוא את כל הספרים האפשריים על מלחמת הקוסמים השניה ועל אוכלי המוות.
נכנסתי לספריה, עונה בקושי לספרנית הזקנה ורצתי לאגף ההיסטוריה יש עוד שעה לזכיבוי אורות- השעה שכבר אסור להסתובב מחוץ לחדרים, רצוי שאני יהיה מהירה.
תפסתי את שלושת הספרים המוכרים ביותר והמפורסמים ביותר  ויצאתי מן הספרייה לכיוון המעונות.
"לילי פוטר " קול גברי  ולא מוכר אמר מאחורי וגרם לי להפיל את שלושת הספרים שבידי, הוא הגיע  מאחורי. אחזתי בשרביט שלי שהיה בתוך קפלי גלימתי והסתובבתי עם שרביט שלוף. 

-----------------------------------

אשמח לתגובות 

הפרק הקודם		הפרק הבא