אדמונד פיוונסי בהוגוורטס

קרדיטים על השיר: אחותי הקטנה בת ה-12.

--------------------------------------------------------------

איש גבוה (אמנם לא ממש, ביחס להאגריד, אבל כמעט כולם נמוכים לידו) כהה עור עם שער שחור וגלימה כחולה פתח את הדלת. “אלו הם התלמידים החדשים, פרופסור קורנר.” אמר האגריד. “תודה, האגריד.” אמר פרופסור קורנר. “אלווה אותם מכאן בעצמי.” כולם נכנסו פנימה. האגריד הלך לכיוון האולם הגדול, בעוד פרופסור קורנר הוביל את התלמידים לחדר קטן בצד. “יכול להיות שיצאו רוחות רפאים מהקירות.” הוא אמר. “כאן תחכו, עד שאבוא ואקרא לכם לאולם, למיון. כידוע לרובכם, ישנם ארבעה בתים: גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין. אתם תמויינו לאחד הבתים, ועם הילדים בבית הזה תחיו כל זמן שהותכם בהוגוורטס. בזמן שתלמדו כאן, הבית יהיה כמו המשפחה שלכם. תוכלו גם להרוויח ולהפסיד נקודות בשביל הבית שלכם. הבית שיגמור את השנה עם הכי הרבה נקודות יזכה בגביע הבתים.”הוא אמר ויצא. “איך ממיינים אותנו?” תהו חלק מהתלמידים. אדמונד נאנח. אחיו ואחותו כבר סיפרו לו: חובשים מצנפת מזמרת ישנה על הראש, והיא קובעת לאיזה בית תגיע. זה לא נשמע מעניין כמו הסברות של כמה תלמידים: ממופע האבקות עם טרול דרך מבחן מעשי בקסמים עד שאלון אמריקאי. האחרון נשמע קצת מוזר לאדמונד, מכמה סיבות: א. במבחן אמריקאי יש כמות תשובות אפשריות, אבל לא את כולן. ב. לא יכול להיות שתבחר בדיוק את אותה כמות תשובות שתתאים לשני בתים שונים? ג. זה בית ספר לקוסמים, לא למוגלגים. לאחר כמה דקות נשמע קול:”לא! לא אתן לזה לקרות!” התלמידים הסתובבו – וראו את רוחות הרפאים המובטחות. “פיבס הגזים לחלוטין הפעם, אדוני הברון המגואל! לא ניתן לו הזדמנות נוספת!” “הרגע, סר ניקולס.” אמר רוח רפאים של כומר שמן. “היי, רגע – אלו לא תלמידים?” רוחות הרפאים הסתובבו להסתכל בתלמידים. “אכן כן!” אמר סר ניקולס. “מקווה לראותכם בהפלפאף!” אמר הכומר השמן. “כן.” אמר פרופסור קורנר. “תמיד טוב לקוות. בואו! הולכים למיון!” התלמידים עקבו בשורה אחרי הפרופסור. הם נכנסו לאולם הגדול – ונדהמו על העדר התקרה. רק מעטים, שקראו את הוגוורטס – תולדות, ידעו שזהו רק קסם שהוטל על התקרה. הפרופסור קורנר הוביל את התלמידים החדשים לשולחן משלהם והם התיישבו. שרפרף עם מצנפת מרופטת עליו עמד מול כולם, ונראה היה שעיני כולם נשואות אליה. ואז פתחה המצנפת ואמרה:

"שלום לכם בתים

שלום גם למורים

אני כאן בשבילכם

לא אאכזב אתכם

אולי קצת מרופטת

אולי גם מקומטת

אך אני המחליטה

וגם קצת שליטה

עכשיו אתכם אכין למיונים

שישפיעו עליכם גם עוד כמה שנים,

כי אני המצנפת

חיש-חיש ממיינת:

לגריפינדור ילכו האמיצים מבינכם

אלו יקפצו לאש גם להציל אתכם

לרייבנקלו ילכו הנערים החכמים

שלא ילכו לשום מקום בלי מעט ספרים

להפלפאף אשלח את טובי הלב

שיטפלו בכל פציעה ובכל כאב

וסלית'רין האחרון הוא לשואפים

שישאפו מעלה מעלה כאילו הם עפים"

מחיאות כפיים נשמעו. “ממתי המצנפת כזאת שתלטנית?” שאל קולין, שישב ליד אדמונד. אדמונד משך בכתפיו. "אני חושב שמאז ומתמיד." הוא אמר. “טוב.” אמר הפרופסור קורנר. “עכשיו אקריא את שמותיכם, וכל מי שאקרא את שמו יעלה לשרפרף ויחבוש את המצנפת, שתמיין אתכם לבתים. אבוט, רייצ'ל!” ילדה אחת קמה מהשולחן, התיישבה על השרפרף וחבשה את המצנפת. לאחר כמה שניות קראה המצנפת:”הפלפאף!” השולחן הראשון מימין (מהכניסה) מחא כפיים, והכומר השמן, שריחף לידו, נופף בשמחה. רייצ'ל אבוט התיישבה שם. "בלסטרוד, ג'יימס!” קרא פרופסור קורנר. ילד אחד קם מהשולחן וחבש את המצנפת. “סלית'רין!” קראה המצנפת, והשולחן השני מימין מחא כפיים. הילד צעד לשם. פרופסור קורנר המשיך להקריא שמות, אבל אדמונד לא ממש הקשיב לו, עד ששמע אותו קורא:”קריווי, קולין!” קולין קם, קצת בחשש, וצעד לעבר המצנפת. “גריפינדור!” קראה המצנפת. עכשיו השולחן השמאלי ביותר מחא כפיים. קולין הלך לשם, והתיישב בסמוך לרוח רפאים שהראש שלה לא ממש היה מחובר לשאר הגוף. רמת ההקשבה של אדמונד שוב ירדה, והוא כבר כמעט התחיל לנמנם כשפרופסור קורנר קרא:”פיוונסי, אדמונד!” אדמונד התנער, קם, והלך לשרפרף. הוא התיישב וחבש את המצנפת. “או! עוד איזה פיוונסי מוזר.” שמע אדמונד קול בראשו. “כלומר, אתם לא יכולים להקל עליי קצת? יש משפחות שלמות של קוסמים שכולם באותו בית, ודווקא אתם חייבים להיות כל אחד בבית אחר? זה קצת מציק. טוב, נראה... לא גריפינדור, כצפוי... ולא הפלפאף... אולי אתה כמו אמא שלך, לסלית'רין? לא... טוב, אז מה שנשאר זה רייבנקלו!” את המילה האחרונה צעקה המצנפת בקול. השולחן השני משמאל מחא כפיים, ואדמונד התיישב בסמוך לרוח רפאים שלבשה בגדים אפורים. “פוטר, לילי!” קרא פרופ' קורנר. היא צעדה לעבר הבמה והתיישבה על השרפרף, חובשת את המצנפת לראשה. “גריפינדור!” קראה המצנפת. השולחן של גריפינדור מחא כפיים, ולילי התיישבה ליד קולין. עוד כמה שמות הוקראו. פרד ווד מויין גם הוא לגריפינדור, והסעודה החלה מיידית. הסעודה נגמרה מהר, יחסית, הפרופסור מקגונגל נעמדה לנאום מעט, וכמה שניות לאחר מכן אדמונד מצא את עצמו עולה למגדל המערבי. הוא ראה במעורפל דלת, שמע קול מתנגן שואל שאלה ומישהו עונה לו, עלה לחדר השינה של הבנים וקרס על המיטה, נרדם. 

הפרק הקודם		הפרק הבא