עשן ומראות

 תודה לכל מי שהגיב לפרק הקודם (:

פרק 2:

הקריאה

ערפל דביק של סוף הקיץ ליחך את המדרכות העירוניות. בשכונה הענייה והנידחת, אפילו בעיר שלא ישנה לעולם, איש לא יצא החוצה. מכונית אקראית חלפה בכביש בקול אוושה מידי פעם, מחליקה בתוך האפלוליות של מנורות רחוב מנופצות. כל החלונות היו מוגפים.

תחת עינו הצופייה של פרצוף מצויר גרפיטי שבסמטה עמוסה פחי זבל הערפל נע במערבולת מלאות כוונה. ואז, במשב רוח פתאומי, חצי תריסר בני אדם הופיעו.

כולם, כאחד, הוציאו שרביטים מתוך קפלי בגדיהם הכהים. הם כיוונו אותם אל שמי העיר הליליים, החולניים.

"מורסמורדה!"

ערפל ירוק היתמר, סמיך ומבשר רע. כנגד השמיים המוארים של העיר התגבשה צורתה הבוהקת והמרושעת של גולגולת ענק, ונחש זוחל החוצה דרך פיה.

"אנו נענים לקריאה!"

*

הארי התעורר מכאב חד במצחו. הצלקת.

הוא הזדקף במיטה והוריד את רגליו לרצפה, ידו לופתת את מצחו. שברי החלום צפו בתודעתו. הוא שפשף את פניו, מפציר בעצמו להתעורר, להבין שזה בסך הכל כאב רפאים, זיכרון כואב, שהוא מדמיין את זה.

הכאב אומנם התעמעם, אבל לא נעלם. הוא היה אמיתי. והחלום... לא. הוא סירב להאמין שזה קורה לו שוב.

הוא הרכיב את משקפיו והלך לסלון, מדליק את הטלוויזיה ומדפדף בערוצי החדשות, מחפש הוכחה. רק לאחר דפדוף ממושך, בתחנה עירונית חסרת תקציב, הוצגה תמונה מטושטשת וגרועה מאד של האות האפל בשמי ניו- יורק. הארי הגביר את הווליום, אבל לקריין לא היה כמעט מה לומר על התעלומה, והוא עבר לנושא הבא.

הוא התיישב על הספה, בוהה במרקע מבלי לראות אותו. הוא סירב להאמין שזה קורה.

הוא חקר את מעמקי ליבו והופתע לגלות שהוא לא כועס. כאילו הזעם הבלתי נשלט שכבל אותו בחודשים האחרונים נרפא. איך שהוא, הוא הרגיש קר רוח, מחושב. והיה שם עוד משהו. אולי... ציפייה?

המסמכים של פיטרסון נחו על שולחן הקפה, ללא ספק מכושפים כדי שלא יהיה ניתן להיפטר מהם על ידי השלכתם לפח. הארי לקח אותם ודפדף בהם בסקרנות שהפתיעה אותו.

הוא לא תכנן לעקוב אחרי הרמזים שניתנו לו, אבל עכשיו זה היה שונה. אוכלי מוות. הוא דמיין את פניהם של אויביו מהמלחמה, כל הקוסמים למשפחות טהורות הדם שנפוצו לארבעת הרוחות ברגע שהוא הביס את אדונם.

זאת הייתה ההזדמנות שלו לנקום. לעשות צדק. ואולי פשוט רצה לחזור לדרך בה הדברים היו פעם, כשלא הייתה לו ברירה אלא להיות חזק. כשלא היה לו מנוס אלא לעמוד בפרץ.

מקבל החלטה, הוא התלבש וכבש את כובע המצחייה שלו. את המסמכים הטמין בתיק הגב שלו. אז הוא ניגש לארון וחיפש בירכתיו. בתוך קופסת נעליים היה בד חלקלק וקליל כמו מים אפורים, שקוף למחצה ומלא מערבולות צבע חמקמקות. גלימת ההעלמות שלו.

בתחושת ערגה, הוא הכניס אותה לתיק. הוא הוציא את שרביטו ממחבואו בשידת הלילה וחש תחושת כוח מעודדת כשהכניס אותו לכיסו. בתחושה טובה מזו שחש במשך חודשים רבים, הוא יצא מדירתו אל הכתובת שבמסמך של פיטרסון.

בניין הסחר של שותפות אמריקה- אנגליה ניצב במרכז המסחרי המשגשג של ניו- יורק, לא רחוק מדירתו של הארי. עומד ברחבה בצילו של גורד השחקים המשוריין זכוכית, הוא לא יכול היה שלא להיזכר בבניין בו דודו עבד. כוורת של מוגלגים בחליפות שעבדו מבוקר עד ערב בשביל מטרה ערפילית וחסרת משמעות.

הוא נכנס לבניין, זוכה למבטים חשדניים במיוחד מאנשי הביטחון. הוא נראה חריג מאד בין הגברים והנשים בחליפות העסקים, לבוש ג'ינס וכובש כובע מצחייה, לא מגולח בעליל.

בלובי המרוצף שיש מצוחצח התחוור לו מייד שלא פשוט להיכנס. דלפק קבלה ענק ומחסומים חצצו בינו לבין המעליות. רק מי שהיה לו תג מיוחד היה מסוגל להיכנס.

זאת לא הייתה בעיה בשביל הארי. הוא ניגש מייד אל השירותים וברגע שהיה לבד עטה את גלימת ההעלמות.

הוא התגעגע לתחושת החופש של היותו בלתי- נראה. הוא אפילו התגעגע לריח המאובק והמתקתק שתחת הבד המכושף, למגעו הקריר והקליל על עורו. נסתר מעיניהם של אנשי האבטחה, הוא חמק מעל אחד המחסומים.

הוא התייצב מול המעליות בחברת תריסר מוגלגים משועממים למראה. הוא לא ידע בדיוק מה הוא מחפש, והעובדה שהבניין היה בן 65 קומות לא סייע לו להבין מאיפה עליו להתחיל.

הוא חיכה שתגיע מעלית ריקה יחסית ונכנס פנימה יחד עם שני אנשי עסקים, גבר ואישה, שלא היו מודעים לקיומו. הם לחצו על הכפתורים הנחוצים להם והארי בחן את לוח המקשים. בתוך הפלסטיק והמתכת המודרניים, בתחתית הלוח, היה חור מפתח מיושן עשוי ארד מקושט עיטורים עתיקים. היה לו צביון קסום ברור, ולא נראה שהמוגלגים מסוגלים להבחין בו.

זו הייתה התחלה טובה. אם יישאר לבד במעלית יוכל לבחון את המנעול יותר מקרוב, ואולי אפילו לפתוח אותו.

האיש בחליפה ירד בקומה 31. במקומו נכנסו שתי מזכירות מפטפטות שעלו לקומה 43. כשהן ירדו הארי נשאר עם אשת עסקים בלונדינית שהרכיבה משקפיים, שעלתה לקומה 65. הייתה לו תחושה שייקח זמן עד שיצליח להישאר לבד.

הוא התחיל לתכנן איך ימנע מאנשים נוספים לעלות ברגע שהאישה הזו תרד כשהם יגיעו לקומה 65. אבל לפני שהדלתות נפתחו בקומה הגבוהה ביותר האישה ניגשה ולחצה על הכפתור שעצר את המעלית.

הגוף המתכתי בלם בעוצמה. הארי צפה, מבולבל ומופתע, בעוד האישה מסירה את נעלי העקב שלה. היא הייתה גבוה, וכשעמדה על קצות אצבעותיה הייתה מסוגלת לפתוח את דלת החירום שבגג המעלית. מחזיקה את נעליה בידה, היא נתנה קפיצה אתלטית ונאחזה בשולי הפתח. בכוח מעורר השראה היא משכה את עצמה מעלה, מחוץ למעלית, אל הפיר.

הארי הסתכל מעלה. בתוך אפלוליות הפיר הוא היה מסוגל לראות סורגי ברזל, כמו אלה במעליות של משרד הקסמים באנגליה, שהובילו אל קומה נוספת, נסתרת. קומה 66. האם זו הייתה הקומה אליה הוביל המנעול?

האישה פתחה את הסורגים בדחיפה ומשכה את עצמה אל הקומה. ברגע שנעלמה מהעין הארי נתלה גם הוא על הפתח וטיפס מעלה ללא קושי.

האישה נעלה את נעליה וכעת חצתה את החלל הגדול והריק לחלוטין של הקומה המכושפת, עקביה נוקשים על הרצפה החשופה. הקירות לא היו מסוידים וחוטי חשמל חשופים השתלשלו כשרכים מהתקרה. הארי עקב אחריה מבלי להשמיע קול.

לפתע הוא הבחין שהיא אוחזת באקדח במצב היכון. אם כך, היא כנראה לא הייתה מכשפה. אז איך היא ידעה על הקומה הנסתרת, ומה היא חיפשה שם?

בקצה הלובי המוזנח והריק הייתה תחילתו של מסדרון עם פתחים חסרי דלתות שהובילו אל חדרים חשופים. בקצה המסדרון הייתה דלת עץ כפולה, עם ידיות כסופות בצורת נחשים מתפתלים. סימן מבוהק לקוסמים אפלים.

האישה חלפה במסדרון בזהירות גדולה, מוודא שאיש לא אורב לה בחדרים. הארי הוציא את שרביטו ואחז בו בידו בהיכון.

היא הצמידה את אוזנה לדלת האלון זמן קצר. אז היא ניסתה את הידית. כשהתברר לה שהדלת לא נעולה היא פתחה אותה בדחיפה ותפסה מחסה. שום דבר לא התפרץ משם.

בפנים היה חדר ארוך ספון עץ, שטיחים אקזוטיים מכסים את הרצפה. חלון עצום השקיף אל העיר, מכוסה למחצה על ידי ווילון קטיפה סגול, צבע אוהב במיוחד על קוסמים.

במרכז החדר ניצב שולחן עץ ארוך ורחב, מוקף כורסאות שחורות. מולו ניצבה אח אבן עצומה עם עיטורים גותיים. מעליה נתלה דיוקן גדול, אך דייריו לא היו בנמצא.

מול האח ניצבה אחת הכורסאות שהורחקה מהשולחן, זרוקה בזווית חסרת חן. טיפות דם הכתימו את השטיח סביבה.

האישה התחילה לחקור את החדר מייד, בפזיזות רבה. אם היא הייתה מודעת לקיומו הארי היה אומר לה להיות זהירה יותר; קוסמים לא משאירים את החדרים שלהם פתוחים לכל מבקר סתם ככה.

היא הרימה את השטיחים, בדקה מאחורי הווילונות ואת הקירות החשופים. להארי הייתה תחושה שהיא בעצמה לא יודעת מה היא מחפשת.

הוא צעד פנימה והתחיל להקיף את השולחן בצעד שקט, מעביר עליו את שרביטו תחת הגלימה, מצווה עליו בתודעתו לחשוף כל סוד. כשהגיע לראש השולחן דלת נסתרת בתוך המשטח נפתחה בנקישה.

האישה נגשה לשם מייד והארי נסוג כדי שלא תיתקל בו. היא גהרה לתוך הפתח והוציאה משם גיליון קלף קטן קשור סרט משי שחור. היא בחנה אותו, מרותקת, ולא שמה לב לרונה שזהרה בתחתית התא ברגע שלקחה את הקלף.

צל חלף על פני החלון.

"זהירות!"

האישה נעה בתדהמה לכיוון קולו של הארי, בדיוק בזמן להבחין בגורגויל אבן שהתפרץ דרך החלון בגל של שברי זכוכית והתנפל עליה. היא קפצה הצידה והשתטחה על הרצפה, הפסל המכושף נוחת בכבודות במקום בו עמדה, טופרי האבן קורעים את השטיח. המגילה עוד בידה, היא פתחה בירי לכיוון היצור. אך הכדורים ניתזו ממנו, לא מחלישים אותו.

הארי כיוון אליו קללה מלאת עוצמה והוא נשבר לחתיכות. הוא זרק מעליו את הגלימה ופנה להדוף שני גורגוילים נוספים שהסתערו דרך החלון.

"ארסטו מומנטום!"

יצורי האבן קפאו באוויר, מוקפים שברי זכוכית מרחפים. בתנועת הצלפת שוט, הארי זרק אותם לאחור, מנופצים לחתיכות.

לא נראה שמגיעה מתקפה נוספת. משום מה הארי הרגיש קצת מאוכזב. הוא לא חשב שהוא מתגעגע לאדרנלין שבקרב, לתחושת הקסם המבעבעת ושורפת את עורקיו, לתחושת העוצמה שבניצחון.

קול נקישה נשמע מאחוריו. הוא סב. עכשיו שיערה של האישה היה כהה ואסוף בפקעת – פאה בלונדינית נחה לרגליה, יחד עם המשקפיים – והיא כיוונה אליו את האקדח שלה בדריכות, עיניה השחורות בוערות.

הארי הרים את הגלימה שלו וניער אותה מאבק. "עדיין יש לך את המגילה?"

האישה לא השיבה, רק הציגה אותה בדריכות, לא מפנה ממנו את הנשק.

הוא הושיט לה את ידו. "אם לא אכפת לך," הוא אמר. "את בכל מקרה לא יודעת מה לעשות איתה."

"לא," היא אמרה. "מי אתה?"

"אצ'יו." המגילה נורתה אל ידו של הארי.

האישה בהתה בתדהמה. היא כיוונה את האקדח מטה וירתה כדור ברצפה, ממש ליד רגלו של הארי.

הוא נסוג מקול הנפץ. "תורידי את זה! הרגע הצלתי את חייך."

"מה היו הדברים האלה?" היא דרשה לדעת, מחווה אל שברי האבן של הגורגויל הראשון.

"מפלצות אבן. הן חיות על בניינים ישנים. מישהו כישף אותם להגן על המגילה הזאת. לא ההגנה הכי מתקדמת שיש..."

היא לא נראתה המומה או מזועזעת כפי שהוא ציפה, רק מופתעת קלות. "אתה משוגע. תחזיר לי את זה או שאני יורה – "

היא סיננה בכאב כשהאקדח הפך חם מידי למגע והפילה אותו. כדי שלא תפריע לו בדרכו החוצה, הארי הצמיד אותה לקיר בלחש. היא בהתה בו בכאב והלם בעודה מנסה להשתחרר.

"אל תדאגי," הוא אמר בעודו פונה החוצה. "את תוכלי לזוז עוד כמה דקות. עד אז אני אהיה רחוק מפה."

*

רג'ינה נאבקה בתסכול. נעלי העקב כמעט החליקו מעל רגליה כשניסתה נואשות לגעת עם בהונותיה ברצפה.

זה לא היה הדבר הכי מוזר שקרה לה ב-48 השעות האחרונות, זה רק היה המעצבן ביותר. לא היה לה מושג מה הייתה המגילה הזו, מה בדיוק קרה שם ומאיפה הגיע האיש הזה, אבל היא ידעה שהיא רוצה תשובות. ייתכן שהאיש הזה היה ההזדמנות היחידה שלה למצוא אותן.

היא כיווצה את פניה ואת ביטנה, מנסה בכל הכוח להשתחרר מהקיר. היא הייתה יכולה לעשות את זה. היא הייתה אמנית הבריחה. לפני שני לילות היא ניצלה ללא פגע מנפילה של יותר מ-60 קומות. זה היה אמור להיות משחק ילדים...

האחיזה השתחררה והיא נפלה קדימה. בתחושת ניצחון היא אספה את הפאה ואת אקדחה, שכבר לא היה לוהט, ומיהרה החוצה. האיש הנעלם בכובע המצחייה כמעט הגיע למעלית.

"חכה!" היא קראה אחריו.

הוא הסתובב בהפתעה.

"איך השתחררת?" הוא שאל בחשדנות.

רג'ינה לא ידעה מאיפה להתחיל להסביר. במרכז הקומה המרוקנת הזאת בהחלט לא היה המקום. היא הטמינה את האקדח באחורי חצאית העיפרון שלה כדי להוכיח שהיא לא מחפשת צרות.

"אני לא רוצה את המגילה הזאת," היא התוודתה, עושה צעד לכיוונו. "אני רק רוצה תשובות."

"גם לי לא יזיק לקבל כמה תשובות," הוא אמר. הוא לא היה אמריקאי – היה לו מבטא בריטי חזק, של מישהו שהרגע ירד מהטיסה מלונדון. "אבל לא כדאי שנדבר פה. אני לא מאמין שזו הייתה כל ההגנה שיש על המקום הזה."

רג'ינה הסכימה. "נדבר במכונית שלי."

הבריטי הסכים. הוא החליק לתוך פיר המעלית וקפץ לתוך התא המרופד בקלילות. רג'ינה נתלתה על הפתח ונחתה ברכות על נעלי העקב הנוראיות. אז היא כבשה שוב את הפאה ואת המשקפיים.

הבריטי התעטף בבגד שנראה כמו גלימה בצבע מים. "אני אהיה פה," הוא אמר ועטה את הברדס. הוא נעלם, לא מותיר זכר.

היא שחררה את המעלית, זו התנדנדה בכבדות וחזרה לעבוד. היא לחצה על כפתור קומת הכניסה.

הם נעצרו בתריסר קומות לפחות. בכל פעם אנשים נכנסו ויצאו, מפרידים בינה לבין הבריטי.

לבסוף, היכן שהוא באמצע הבניין, הם היו שוב לבד.

"אתה עוד שם?" היא מלמלה אל החלל הריק, מרגישה מטופשת.

"כן," השיב קול.

"יש טעם לשאול אם יש הסבר הגיוני לכל זה?" היא מצאה את עצמה שואלת, מרגישה כאילו היא מדברת לעצמה.

"הגיוני למי?" הוא השיב בשמץ הומור מריר.

"אני משתגעת. אנשים לא יכולים להיות בלתי נראים. אני מדברת לעצמי..."

"זה לא נכון. אבל אני לא מצפה שתאמיני לי בזה."

"אומר האיש שמאמין במפלצות אבן שחיות על המרפסות של מוזיאון הטבע הלאומי."

"אותך הם ניסו להרוג. אבל זה לא אומר שאת חייבת להאמין שהם באמת קיימים."

רג'ינה גיחכה באל כורחה למשמע הסרקסטיות שהייתה מאפיין בולט גם אצלה.

"אני רג'ינה."

"הארי."

הם הגיעו לקומת הקרקע. רג'ינה יצאה מהבניין, לא מצליחה להילחם בדחף להביט מעבר לכתפה כל רגע.

"תפסיקי להיראות חשודה. אנשים מסתכלים," קולו של הארי מלמל באוזנה.

רג'ינה נמתחה וחצתה את הרחובות אל המקום בו חנתה הכי מהר שהייתה יכולה. המכונית השחורה המיושנת לא הלמה את תדמית המזכירה השברירית שעטתה כשריגלה בבניין.

בתחושת הקלה חזקה, היא חמקה לתוך הרכב המוכר והסירה את הפאה במיאוס. הארי נכנס למושב שלידה, הבד החלקלק נעלם בתוך תרמילו.

לא היה לה מושג מאיפה להתחיל. היא הדליקה סיגריה בזמן שזרקה את הפאה והמשקפיים למושב האחורי. אז, הסיגריה בין שפתיה, היא הסירה את החולצה המכופתרת ונשארה בגופייה שחורה.

היא הסתכלה לכיוון הארי ומצאה אותו בוחן את המגילה הקטנה מכל צדדיה, מבלי לפתוח אותה.

"אולי פשוט תסתכל מה כתוב בפנים?"

"לא כל כך פשוט," הוא השיב. הוא הסתכל עליה. היה לו שיער שחור פרוע שהזדקר תחת כובע הבייסבול המיושן שכבש, ותחילתו של זקן שחור כיסה את לחיו. אבל מתחת לחזות המוזנחת היו לו פנים אירופאיות בהירות וחזקות, ועיניים ירוקות חודרות מתחת לזוג משקפי ראייה.

"ובכן. מה את רוצה לדעת?" הוא שאל בטון טבעי, כאילו הם היו משוחחים על מזג האוויר.

"מה עשית שם למעלה?"

"פחות טוב. תתחילי משאלה אחרת. אני יודע שיש לך הרבה."

מאיפה להתחיל? התעלומות וחוסר הוודאות היו היסודות עליהם נבנו חייה מילדות. אבל היא לא התכוונה לחשוף בפני הזר הזה את כל סיפור חייה, את מקור פרנסתה. היא החליטה לשמור על פשטות, ולהתחיל מהלילה לפני הקודם, כששני המטורפים בגלימות ניסו לרצוח אותה.

כשהיא הגיע לרגע בו נזרקה מגג הבניין היא עצרה. היא ציפתה שהארי ישאל למה היא לא בחתיכות בתוך שקית ניילון כרגע, אבל הוא לא שאל.

"למה היית בבניין הזה, בלילה הזה?"

רג'ינה לא הייתה בטוחה איך להסביר. "זאת הייתה... חלק מעבודה."

"את מרגלת?"

היא לא הצליחה לעצור צחוק מריר. "בסדר... משהו כזה."

"בשביל מי את עובדת?"

הוא נראה רציני במיוחד, לא מרפה.

היא לקחה משיכה ארוכה מהסיגריה. "אני לא יודעת איך קוראים לו."

היא מעולם לא סיפרה את זה לאף אחד. למה היא מספרת את זה לזר המוחלט הזה? כי הוא הציל את חייה? כי הוא נראה כאילו הוא יודע משהו שהיא מאד רוצה לדעת בעצמה? "הוא מעסיק אותי כבר שנים, מאז שהייתי בת שש- עשרה..."

"זה קשה." לא בדיוק הייתה חמלה בקולו. זו הייתה מן הזדהות קרירה, נעימה בצורה מוזרה.

"כן..." היא כיבתה את שארית הסיגריה והדליקה עוד אחת. "בכל אופן, הוא שכר אותי לאסוף מידע על קבוצה של כמה אנשי עסקים בבניין הזה. אבל זה היה קשה. לא מצאתי את הבתים שלהם, לא הצלחתי לעקוב אחריהם. בלילה שנתפסתי ניסיתי לפרוץ למחלקה שלהם כדי לאסוף מידע."

"אני מבין." משום מה נראה שהמידע הזה קצת מעצבן את הארי. הוא הסתכל בכביש מחוץ לחלון ותופף בפרקי אצבעותיו על הזכוכית. פתאום הוא אמר, "אכלת כבר ארוחת בוקר?"

"תראה... לא להעליב, אבל זה ממש לא משהו שאני מחפשת – "

"זה לא משהו כזה," הוא קטע אותה. "אנחנו צריכים לנהל שיחה ארוכה, אז אולי כדאי שזה יהיה במקום נוח יותר."

"למה?"

"המכונית שלך נחמדה, אבל – "

"לא. למה אנחנו צריכים לדבר?"

"אמרת שאת רוצה תשובות, לא? תקבלי אותן."

הפרק הקודם		הפרק הבא