הכל התחיל מקדרה שהתפוצצה

הרמיוני פקחה עיניה ומיצמצה בנסיון להתרגל ללובן שבהק במקום.

לפי הקיר שראתה, היא זיהתה שהיא במרפאה, אך כשניסתה להיזכר למה הגיעה לשם, לא עלה בה שום שמץ של זיכרון.

היא ניסתה להזיז ראשה כדי לראות אם יש עוד נפגעים ממה שפגע בה, אך לא הצליחה לזוז.

מרחוק היא שמעה קולות מעומעמים, והיא ניסתה לקלוט כמה שיותר מילים.

לפתע, נהיה בחדר שקט ולאח כמה שניות הקול דיבר שוב, יותר קרוב אליה.

“אני ממש מצטערת גברתי. היא סובלת משיתוק (לא של קוסמים) וכנראה שגם הרגלים שלה לא יזוזו כמה שנים...

אילו חצי שנה טיפולים בקסמים, כי לצערינו לא המציאו עדיין קסם שיפתור את זה במידיות, ואחר כך עוד כמה חודשים יהיו טיפולים פיזיותרפיים. כל הזמן הזה היא תצטרך להישאר. המנהל ימצא פיתרון, והיא תגיע לשיעורים בדרך שלא תפגע בה.”

הרמיוני הצטערה בליבה על האומלל שיצטרך לסבול את מערך העינויים הזה. לא היה לה מושג שהאחות מדברת עליה.

לאחר מכן היא שמעה קול מוכר להחריד מדבר. “אני לא מאמינה!!! איך זה קרה לה?”

-”היא נפלה על הגג של המגדל איכשהו...”

-”גג של מגדל?! אמרתם לי שזה המגדל הכי גבוה! איך היא יכלה ליפול משם אם לא היה לה מאיפה ליפול?!”

-”כנראה היא הרחיפה את עצמה במטריה...”

בהרמיוני היכה הזיכרון. ידית מחליקה של מטריה שחורה. הרבה דם. קראק שנשמע מהראש שלה, דם בעיניים, צרחה, ושחור. היא השתנקה בקול. התיאור של האחות תאם בדיוק לה.

“היא ערה?! לא אמרת לי!” אמרה האישה המוכרת. האחות השיבה לה, “כן, כנראה, אבל לא ידעתי על זה עד שהיא השתנקה… "

האחות הזיזה את הפרגוט, ומול פניה של הרמיוני רכנה האישה המוכרת. “אמא!” קראה הרמיוני.

“כן מתוקה שלי. אני מצטערת ששמעת את זה ככה. אבל… את יודעת צריך לזרום.”

-”א-א-אני באמת א-אהיה משותקת?”

-”כן כנראה.” נאנחה האם, והרמיוני הרגישה שמתחיל להחשיך בחדר.

כשכבר הכל היה שחור, היא שמעה את האחות נאנחת.

“מסכנה הילדה. כמה סבל היא תצטרך לעבור...”

הרמיוני שמעה רעש. היא שמרה על שקט, ולאחר מכן שמעה יבבה חלושה. להפתעתה, היא גילתה שמקור הקול נמצא לידה. "מי זה?" היא אמרה. היבבה נפסקה. "מי זה?” היא שאלה שוב, הפעם ברוגז.

נשמעו קולות צעדים מתרחקים, ואז קול מעידה. “אחחחחחחח...” קולני נשמע בחדר. בדיוק כמו הקול של דראקו מאלפוי.

הרמיוני התעצבנה, “מאלפוי, תגיד לי מה הבעיה שלך? הכל קרה באשמתך, הכל!!!!!!!!! אני אהיה משותקת ועל כיסה גלגלים באשמתך!!!!!!” דמעות עלו בעיניה, והיא המשיכה לרדת על דראקו. “אתה אשם!!! מה עלה לך בראש כשנישקת אותי?” קולה נחנק מהדמעות והיא נתנה להן לזרום. כל פניה היו רטובים, ולאחר כמה דקות של בכי היא הרגישה את נוחכותו של מאלפוי קרובה יותר.

קולו רעד. “ת-תבקשי מחברה שלך להקריא לך את זה. מישהו. בבקשה.” הוא תחב לידה משהו. “זה ביד הימנית שלך.” הוא איגרף את ידה, אצבעותיו על אצבעותיה. אך הרמיוני לא הרגישה כלום.

לאחר כמה שניות של שתיקה היא שמעה את הדלת נסגרת בעדינות.

באותו הלילה הרמיוני לא הצליחה להירדם עד חמש בבוקר.

כשהרמיוני פקחה עיניה היא הרגישה משב רוח קריר על פניה. האחות זימזמה שיר כלשהו, וכשהיא ראתה שהרמיוני ערה, היא בירכה אותה בבוקר טוב, ויש רה את הכריות שלה למצב ישיבה תוך כדי שאמרה לה שיש לה "כמה אורחים" שמחכים בחוץ והיא רק רצתה לראות שהיא תתעורר.

כשהרמיוני ראתה מי האורחים, היא פלטה צחוק של אושר.

הארי, רון, ג'יני ולונה עמדו שם.

ברגע שראו אותה, הם נעמדו במקומם באימה למראה הברזלים שתמכו בגופה, למעט לונה, שבאה וחיבקה אותה בעדינות.

“באתי רק להגיד שלום" אמרה לונה בחולמניות. “יש לי עכשיו שיעור עם פרופסור מקגונגל, לעומתם עם שיעור חופשי. אז אני אלך לי.” היא שיחררה את הרמיוני ויצאה מהחדר בעודה הרמיוני מברכת אותה ללהתראות.

לאחר שההלם נרגע קצת, הם התחילו לדבר עם הרמיוני.

הארי דיבר על תעלומות שקשורות בוולדמורט, רון קילל את המורים, וג'יני דיברה על הכל אך בעיקר על קווידיץ', אך הרמיוני כלל לא הקשיבה. מוחה היה טרוד ממואורעות הלילה.

לבסוף כשהאחות באה להעיף אותם מהחדר, היא קראה להארי ברגע האחרון. “הארי… תקרא ללונה שתבוא היום בארבע וחצי…" והאחות בעטה אותם החוצה.

בארבע ורבע האחות הכריזה שמותר לבוא לבקר לשלושה רבעי שעה.

בשעה ארבע וחצי לונה הגיעה.

היא התקרבה למיטה של הרמיוני, וזו חייכה אליה.

“קראת לי" קבעה לונה עובדה ידועה. “כן...” חייכה הרמיוני. 'הארי מסר לה את ההודעה. כבר פחדתי שהוא ישכח'…

כשהתעוררה מהרהוריה היא נאלצה להעיר גם את לונה מחלומותיה, ולאחר מכן היא בקשה ממנה שתיקח את הפתק מידה הימנית.

לונה הרימה את הפתק ולא פתחה אותו. עשתה מה שהרמיוני ביקשה.

הרמיוני, שראתה שאפשר לסמוך על לונה, ביקשה ממנה להקריא, וכך זה היה כתוב.

“להרמיוני.

אני נורא מצטער אם פגעתי בך, זה דבר ראשון.

כל השנים הללו לא ידעתי איך לפנות אלייך ורציתי את תשומת ליבך.

רציתי מבט אחד, חיוך אחד, מילה אחת טובה.

אבל לא ידעתי איך לבקש תשות לב. אז קיללתי, פגעתי.

ואני מבקש שוב, סליחה.

אני מרגיש אשם, וגם את מאשימה אותי.

סליחה אם פגעתי בך כשנישקתי אותך. בה לא יקרה שוב.

רק רציתי שתדעי, כי זה גם ככה לא יקרה לעולם, אני אוהב אותך.

בכל ליבי, בכל נפשי, רק את מעסיקה אותי.

אני לא נרדם בלילה בגללך.

אז סליחה אם פגעתי בך.

לא אשוב להטריד אותך.

באהבה, את יודעת מי.”

לונה הרימה ראשה מהדף.

היא שבה ותחבה אותו ביד, אך הרמיוני אמרה לה שהיא מעדיפה אותו בכיס, שלא יחטטו.

לאחר כמה דקות שבהן הן עמדו בשתיקה זו מול זו, הרמיוני שאלה את לונה, “א-את לא תגלי נכון?”

לונה הנידה בראשה נמרצות. מגלה רצינות. “זה לא ענייני וזה גם לא אמור לעניין אותי. אני לא מאלה שהורסים את הפרטיות. אני לא היית ישמחה שיעשו את זה לי, אז גם את בודאי לא. אז למה לי?”

הרמיוני חייכה אליה בהכרת טובה.

“תודה,” היא מילמלה וחיוכה נעלם. “אני לא אשכח את זה.”

באותו הרגע, האחות באה וצעקה ש"זמן הביקור תם!!!!!!!!!!!!!!”

והעיפה את לונה מהחדר.

הרמיוני הירהרה בדבר והפכה אותו, עד שהיא כמעט יכלה לזכור את הטקסט בעל פה.

בשעה שמונה בערב בערך, הרמיוני עצמה עיניה כאשר הדלתות נפקחו בחוזקה. דמבלדור ומקגונגל נכנסו, לחדר כשאלונקה מרחפת מאחוריהם.

הם העמיסו ילד שנראה גם כבן השנה השישית עם מדי קווידיץ' של האפלפאף על המיטה, וכשמקגונגל הבחינה במבטה השואל של הרמיוני היא פלטה ביובש, “תאונת קווידיץ', ולא לשאול.” והסיטה את הפרגוט.

לאחר כמה דקות הרמיוני עצמה עיניה ונרדמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא