אחות תאומה

"אני שמחה שהתחברתם" אמרה פרופסור מקגונגל מפתח המרפאה.

הם קמו בבהלה,גם מדאם פומפרי.

"פופי,את יכולה לצאת" אמרה פרופסור מקגונגל.

מדאם פומפרי לא חיכתה להזמנה שנייה וברחה משם כל עוד נפשה בה.

"שבו." אמרה והתיישבה בעצמה באנחה "יש לנו הרבה נושאים לדבר עליהם."

פרופסור מקגונגל התרווחה על הכיסא הישן ונעצה בהם מבט חודר.

"החדשות הבאות שאני הולכת לספר לכם הדהימו גם אותי." פתחה ואמרה,מביטה בהם,ורואה ששניהם התכווצו בבהלה בתוך כיסאותיהם.

ילדים מסכנים,חשבה ברחמים,כל גורל העולם היה תמיד מונח על כתפיו של הארי,ועכשיו גם של דניאל.

היא שמחה שלפחות מצאו זה את זה,בשניים זה תמיד יותר קל.

"הייתי רוצה לספר לכם סיפור,שהרגע שמעתי מפרופסור דמבלדור.יכול להיות שזה לא הרגע הנכון לספר לכם" לחשה "אבל אני חושבת ש17 שנה כבר ביגרו אתכם ותוכלו להתמודד עם דבר כזה.

"את חלקו ידעתי,גם אם לא תמיד זכרתי אותו או הייתי מודעת אליו ואל משמעותו.תמיד פחדתי מהיום בו יתגלה.אני מבקשת מכם שלא תכעסו אחרי שאני אגמור אותו,למרות שלדעתי תהיה לכם הצדקה מלאה."

הם עדיין שתקו,ומינרווה ידעה שבמוחם מתרוצצות המון מחשבות משותפות.

היא לא ביקשה מהם לשתף אותה.

היא נאנחה והתחילה את סיפורה.

"לפני 17 שנה,נולדו לג'יימס ולילי פוטר זוג תאומים.בן ובת.

"שמו של הבן נקרא הארי,ושמה של הבת דניאל."

הנער והנערה מולה פערו עיניים בתדהמה ונאחזו בקצוות כיסאותיהם.

"כאשר נולדו התאומים,ניבאה מכשפה זקנה נבואה שגרמה חלחלה בקרבם של פרופסור דמבלדור והזוג המאושר.

"הנבואה הלכה כך:

לתאומים שנולדו בשלושים ואחד

כל אחד יקבל את חלקו המיוחד

האחד כולו טוהר,השני כולו שחור

מאבק שם יוביל בין חושך לאור

לא משנה מה יקרה,לאן גורלם יוביל

האחד את האחר ירצח ובמקביל

שלישי יתערב וירצח את הנותר

מתקוותנו שום דבר לא נשאר."

התאומים שתקו.

"המכשפה הזאת הייתה..אני." נאנחה מינרווה שוב בקול שנשמע בו גועל עצמי "ולא ידעתי שניבאתי זאת.תמיד הייתה לי רתיעה מהמקצוע הזה של החיזוי כי הוא מאוד לא מדויק.."

הארי נזכר בהבעתה של פרופסור מקגונגל בכל פעם שדיברו על גילוי עתידות.

"ולשמוע את זה..זה היה בשבילי שוק מוחלט,בדיוק כמו בשבילכם.לא ידעתי שניבאתי את הנבואה הזאת,כמו לא ידעתי באמת את המאורעות שבאו לאחר מכן,למרות שחזיתי בהם במו עיניי,גם אחרי מה שקרה.

"פרופסור דמבלדור ציווה ש..שניקח את התינוקות,אתכם,לבדיקה יסודית בביתו.תארו לעצמכם כמה ההורים שלכם היו שבורים,כמה סיריוס ורמוס היו שבורים כשזה קרה.ולא ידעתי איך,איך לנחם אותם שהכול יהיה בסדר..."

שוב שתיקה,דניאל והארי מגיבים כל אחד בצורתו המיוחדת,הארי ניגב שוב ושוב את משקפיו,דניאל שיחקה בשערותיה והעבירה את צמתה העבה,שקלעה לעצמה בזמן השיחה,שוב ושוב מכתף לכתף,והאור גורם לצבע האדום בשיערה לבלוט.

"דמבלדור לקח אתכם תחת חסותו באופן אישי.יום אחרי יום הוא בדק אתכם,בסך הכל תינוקות קטנים ורכים בני מספר ימים.אתה היית השקט שבין השניים." אמרה בחיוך מר לעברו "ואת דניאל,כל הזמן חייכת והשמעת קולות לא ברורים מהפה,כאילו למרות שאת רק בת שבוע את יכולה כבר לעשות הכל."

הם הסמיקו,התיאורים האלה היו להם כל כך חסרים,למרות שהיו קטנים ומטופשים.

זה דברים שהם חלק ממה שאתה מצפה מהורים להגיד.

היא חיכתה שהם יחזרו לצבעם המקורי וכחכחה בגרונה,מהחלק הזה פחדה יותר מהכול.

"אבל יום אחד.." לחשה הפרופסור בפחד "יום אחד הניסוי השתבש.

"הייתי שם,ולמרות שנמחק לי הזיכרון מאותו האירוע אני עדיין זוכרת את הפיצוץ ההוא.אני גם זוכרת שישבתי בסלון של אלבוס ושתיתי מיץ דלעת.זה היה יום עמוס וכבר רציתי לקחת את התינוקות הביתה כי כמו שאתה יודע הארי" פנתה אליו "הוריך לא בדיוק הורשו לצאת מהבית באותה התקופה.אני זוכרת שאמרתי לעצמי שנמאס לי כבר להיות השמרטפית שלכם,למרות שהייתם מאוד מתוקים,ושאלתי את עצמי למה לעזאזל לא שוכרים מישהי ונותנים לי לצאת למשימה אמיתית,שתשתמש בכישורי.

"ואז היה הפיצוץ.

"זה היה פיצוץ של כל הצבעים,נשמע בכי תינוקות וקללות מצידו של אלבוס.אני צרחתי.ספרים עלו באש וגם זקנו של אלבוס,ואתם,שכבתם שם בוכים וצועקים.

"לשניכם הייתה צלקת ברק על המצח."

בקטע הזה הארי נשבר,כל חייו התנפצו מול עיניו.כל מה שסיפרו לו התברר כשקר גדול ומכוער.

הייתה לו אחות,פקינג אחות,ניבאו עליהם עוד נבואה,היו להם עוד סודות לגלות,עוד שקרים לנקות.

הוא לא יכול יותר.

"זה לא יכול להיות.." מלמל,ואז התחיל לצעוק "זה לא יכול להיות!"

"הארי.." ניסו פרופסור מקגונגל ודניאל להרגיע אותו,זאת בקול וזאת במחשבתו.

"אל תגידו לי הארי!" השתולל הארי בכעס במרפאה,גורם לג'יני,רון והרמיוני,שעמדו מצידה השני של הדלת,להיאבק זה עם זה כדי שלא להיכנס ולהפריע "עוד סוד!עוד שקר!עוד נבואה!עוד גילוי!"

"הארי." אמרה דניאל ועכשיו גם בקול,וקולה המוסיקלי העביר צמרמורת בגבם של מינרווה,רון והרמיוני.הוא נשמע בדיוק כמו קולה של אימו של הארי,ועכשיו,מסתבר,גם של דניאל.

"אתן לא מבינות שנמאס לי?נמאס לי!!אני רק רוצה לחיות חיים נורמאליים!"

"אני יודעת הארי." לחשה פרופסור מקגונגל.

"אנחנו יודעות,הארי." תיקנה דניאל "אבל בוא,נקשיב ואז נחליט מה עושים."

"לא רוצה!"

"הארי.." התחננה דניאל ובקולה היה גם רחמים

"אמרתי לא!"

"הארי.." בקולה כבר הייתה יותר מנימה של רחמים ובקשה,היה בה גם כבר כעס.

"לא!" צרח הארי.

"הארי שב!" צעקה,וקולה הדהד במרפאה יותר מכל צעקותיו של הארי.

הוא נאבק בה,אבל היא הייתה חזקה ממנו והצליחה להושיב אותו.

איך שהוא התיישב,הוא קבר את פניו בידיו.

"חשבתי שהכול נגמר." לחש בקול שבור ומרוסק.

 מבחוץ,הרמיוני וג'יני בכו בשקט.

"חשבתי...חשבתי ש..."

"אני יודעת." אמרה ברכות וחיבקה אותו.

מינרווה הביטה על שניהם בחיבה עזה,היא ראתה את האהבה שיש לשני אלה זה לזה,למרות המספר המועט של השעות בהם הכירו.

"תמשיכי.." לחשה דניאל "בבקשה..."

מינרווה עצמה את עיניה "יותר מזה אני לא זוכרת." לחשה "אבל אלבוס הרגע סיפר לי הכל.

"מסתבר שמה שקרה זה שהוא ניסה לגרום לכם לתקשר איתו בלי מילים,הרי הייתם רק תינוקות,במטרה לבדוק אצל מי במחשבותיו יש מחשבות אפלות ומה שקרה זה שהפיצוץ גרם לכם להתחיל לקרוא זה את מחשבותיו של זה.

"אלבוס סיפר שדניאל הייתה האחראית על כך." המשיכה,מתעלמת מקריאת התדהמה של דניאל "הוא אמר שלך היו כוחות חזקים ובלתי נשלטים,שלא ראה אפילו אצל רוב האנשים הבוגרים שהכיר,בעוד להארי לא הייתה טיפת קסם,כמו שרצוי וראוי אצל תינוק בן שנה.

"אבל הקרבה שלכם זה לזה בגיל כל כך צעיר וההבדל הזה ביניכם גרם לכך הקסם,שבתיאוריה הוא קסם פשוט,הסתבך.

"ביחד עם המחשבות אתם חולקים גם את הכוחות שלכם,יכול להיות שהארי היה הופך לסקיב אלמלא כוחותיה של דניאל,,למרות שזה בהחלט בסדר שאין כוחות לתינוק,אבל לעולם לא נדע."

"איך..איך גיליתם שאנחנו קוראים זה את מחשבותיו של זה?" שאלה דניאל.

"התחלתם לעשות אותן תנועות ביחד,ולשהק ולצחוק ביחד,זה היה מפחיד מאוד." סיפרה מינרווה "וגם כמובן שעשינו את הקסם שוב,הפעם ביחד,וראינו שזאת לא רק תיאוריה.

"הונחתי לקחת אותך לביתו הישן של גרינדלווד בצרפת,הרי משם מקורו,ולהשאיר אותך שם,כדי שיוכל לגדל אותך בפרטיות וללמד אותך לשלוט בכוחותיך עד גיל שבע,ומשם לשחרר אותך לעולם ולתת לך להסתדר.הוא טען שברגע הנכון אתם תמצאו אחד את השני.

"להוריו של הארי,סיריוס,רמוס והאנשים הבודדים היחידים שידעו על כך שהיו זוג תאומים ולא ילד אחד נמחק ושונה הזיכרון.

"אחרי שהוריך מתו כדי להגן עליך,הומצא סיפור הצלקת,למרות שבעצם יצאת בלי אפילו שריטה.היה צורך בתירוץ וזה היה תירוץ מין המוכן.

"ואני?לי נמחק הזיכרון מכל זה..אמנם זכרתי שהיו תאומים,אבל רק במעורפל,ורק מדי פעם זה הבליח בזיכרוני ונעלם.

"זה הכל."

דניאל התחילה לבכות,בכי שקט וחלש,שהתאים יותר לבת ענוגה וחלשה ולא לבחורה עם הקעקוע והסגנון חיים כמו שלה.הארי הניח יד על כתפה,ולחש לה "זה בסדר."

"מה בסדר פה?מה?" בכתה דניאל.

"אנחנו ביחד." לחש הארי במוחה "אנחנו עכשיו ביחד,ואנחנו הולכים לבלות כל עוד אפשר."

"זה נשמע קיטשי,ורגשני." מלמלה דניאל ומחתה את עיניה "ואני לא קיטשית ולא רגשנית."

"אני יודע." לחש "את הבחורה הקשוחה מהמערב אחותאומה."

"אחותאומה.." מלמלה וחייכה "כן,זה נשמע טוב."

"אני יודע."

"אני מבטיחה לא לבכות שוב."

"שבועת צופים?" שאל,ונזכר בדאדלי,שהלך לצופים (חודש אחד) ואמר את זה כל פעם שרצה שיבטיחו לו מכל הלב.

"אוקי..אם אתה אומר."

הוא חייך.

"את אח טוב.אני עומדת להסתדר איתך."

"וביחד,ננצח את הרוע."

"רק קודם-אתה מוכן לעשות לי טובה?"

"ברור."

"תשים קצת בושם,אתה מסריח כמו סוס."

אין ספק שזו התחלתה של תקופה מופלאה.

הפרק הקודם		הפרק הבא