יומנו של רמוס

*אני לא בדיוק יודעת עד כמה זה קאנוני שאמא של רמוס צרפתיה. די בטוחה שלא. זה סתם משהו שרציתי להוסיף.

*זכרו, זו לא הפוליטיקה ולא החוק שיש באנגליה בימינו אנו. חוץ מהשלטון ומערכת החינוך הכל די זהה.

15.7.16

אתמול שכחתי לחלוטין! יום הבסטיליה היה אתמול! נכון, אני יודע שאני גר באנגליה, אבל אמא שלי היגרה מצרפת וממש חשוב לה לחגוג.

כל שנה אנחנו הולכים למסעדה צרפתית ואז הולכים לשטח פתוח ומדליקים כמה זיקוקים קטנים. החלום שלי הוא ללכת יום אחד עם ההורים שלי לפריז ולראות את הזיקוקים ששם, על רקע מגדל האייפל, לחגוג עם כל צרפת.

נזכרתי אתמול קצת אחרי שיצאתי מהעבודה, ואז רצתי חזרה לחנות לפני שגברת אוונס הספיקה לסגור וקניתי זר פרחים מלא בכחול, לבן ואדום. היא נתנה לי זר גדול שאמור להיות יקר והכריחה אותי לשלם פחות, היא כזו נחמדה, למרות שהתעקשתי לשלם מחיר מלא. הלוואי שהייתי מצלם את המבט של אמא שלי כשנתתי לה את הפרחים, היא הייתה כל כך שמחה! אני אוהב לגרום לה לחייך, היא לא מחייכת מספיק.

אחר כך הלכנו למסעדה נחמדה, כמו כל שנה, אבל לא הדלקנו זיקוקים הפעם.

מתברר שבשביל להדליק זיקוקים, אפילו קטנים כמו אלה שאבא שלי משיג, צריך אישור מיוחד מהממשלה. השנה הוא לא קיבל את האישור הזה אז חזרנו הביתה וצפינו בזיקוקים בטלוויזיה. אין לזה אותו אפקט, למען האמת.

אמא שלי נראתה עייפה מאוד, אז אולי זה היה עדיף ככה. היא נרדמה על הספה באמצע הזיקוקים ואבא העביר אותה לחדר שלהם. רציתי לכתוב אתמול אבל נרדמתי גם, ואז התעוררתי ונזכרתי רק הרגע.

אני אלך להתקלח ולהחליף בגדים, ואם אני אזכר בעוד משהו אני אכתוב שוב. חבל שהפסקה של היום קצרה כל כך, הלוואי שהייתי כותב מוקדם יותר! טוב נו, פעם הבאה.

יום אחרי יום בסטיליה שמח!

הפרק הקודם		הפרק הבא