Black Birds

פרק 2

אנדרומדה

אנדרומדה בהתה בטירה המתפוגגת בערפל ומתרחקת ממנה לעולמים.

היי שלום, הוגוורטס. חשבה. אלו היו שבע שנים נהדרות.

היא עדיין בקושי האמינה שלימודיה הסתיימו. זהו. היא כבר לא הייתה המדריכה הראשית אנדרומדה, התלמידה החרוצה אנדרומדה, בת בלק הרייבנקלואית אנדרומדה. היא חוזרת הביתה – לתמיד.

טוב, לא לתמיד. בקרוב יידאגו לה הוריה לנישואים ראויים, והיא תעבור לגור באחוזת בעלה. אנה לא הייתה בטוחה מה דעתה לגבי זה – היא ניסתה לא לחשוב על זה עד כה. הכל נדמה כל כך רחוק – והיא הייתה רק בת שבע עשרה. אבל עכשיו הכל ישתנה. לפחות נותר לה עוד הקיץ האחרון הזה לבלות עם משפחתה. היא שמחה שהוריה האריכו את הביקור שלהן בחוף. היה לו... חן מיוחד.

קול חבטה קל החריד אותה ממחשבותיה, והיא הסתובבה וראתה שמזוודתה נפלה. רכבת האקספרס האדומה שיקשקה והיטלטלה בין גבעות סקוטלנד, מרעידה את יושביה. אנה התרחקה מהחלון האחורי והרחיפה את המזוודה בעזרת שרביטה, נהנית מהחירות לעשות זאת. היא בחלה ללכת לעבר קידמת הרכבת, שם תכננה לשבת עם כמה מחבריה ללימודים. עוקפת בדרכה את המכשפה עם עגלת הממתקים וחבורה מבוהלת של תלמידי שנה שנייה, היא הציצה בחלונות התאים, מחפשת את ידידיה. חוסר תשומת הלב התנקם בה כשלפתע התנגשה בלי לשים לב במישהו במעבר. היא נסוגה במהירות, ממלמלת התנצלויות, וזיהתה את אלינור לורדאן, חצוית דם ואחת מהנערים שחיפשה. אלינור סידרה את גלימתה וחייכה.

"הנה את, אנה! חיפשתי אותך! קדימה, תפסנו תא ליד הקטר."

היא החלה לצעוד מיד במהירות לכיוון, מושכת את אנה אחריה. אנה חייכה בינה לבין עצמה. המרץ של אלינור היה משעשע – אף שלרוב היה מעצבן. בדיוק כשחלפו באזור הריק יותר של הרכבת, נשמע קול מרוצה.

"אנדרומדה! סוף סוף הופעת. הנה התא שלנו. בואי שבי."

היא הסתובבה. נרקיסה עמדה מאחוריה, עטויה עדיין בגלימות הסלית'רין שלה. היא חייכה אליה, משועשעת מהמצב המעיק, והעיפה באלינור מבט קריר.  

"הו? חשבתי שאת יושבת איתנו, אנה."

בל הגיחה מהתא גם היא, שלווה וחיננית כתמיד. "קיווינו שנזכה לקצת זמן עם אחותנו." אמרה, בוחנת את אלינור בבוז מובהק. "והנחנו שתעדיפי את חברתנו על פני... אנשים אחרים."

אלינור התכווצה, נבוכה מיחסה של הנערה הצעירה ממנה. היא הנהנה קלושות. "זה רעיון טוב, אנה. שבי עם המשפחה שלך. כבר נדבר." ואז הסתובב ונמלטה במהירות לאורך המסדרון, שם חיכו לה האחרים.

אנה נאנחה ועקבה אחרי אחיותיה המרוצות אל תוך התא. היא אהבה אותן, והתגעגעה אליהן כשהתרחקו בהוגוורטס, אבל המנהג שלהן לפנות כך אל אנשים אחרים תמיד העיק עליה.

בתוך התא ישב גם רגולוס, ראשו שעון על זגוגית החלון. כשנכנסה הוא הסתבב חייך אליה בידידותיות, מברך אותה לשלום. אנה חייכה בחזרה. היא חיבבה את רגולוס, ונהנתה לבלות איתו את החופשות המשותפות שלהם. היא התיישבה מולו, ליד נרקיסה. הוא, בתגובה, הניע את שרביטו וזימן ממזוודתו מערכת שח קוסמים – המערכת העתיקה והמשובצת אבנים יקרות שסבם העניק לו. אנה רכנה מיד לעבר הלוח, מוכנה למשחק – היא אהבה שח, קסום ומוגלגי כאחד, ורגולוס שיחק היטב.

הנסיעה עברה בשקט, מתובלת בשיחות שלוות. בל בילתה את רובה בקריאת אחד מספרי הלחשים המתקדמים שלה, ואילו נרקיסה ישבה לצד החלון והביטה בנופים החולפים על פניהם, מוקסמת ממראה העמקים הירוקים והיערות המרהיבים. האור בפניה למראה העולם המתנוצץ מחוץ לחלון גרם לה להיראות כמו ילדה קטנה ומלאת התפעלות, ואנה חייכה למחשבה. אצילית ויהירה ככל שתהיה, נרקיסה נדמתה תמיד נפעמת מיופיו של העולם כולו.

הרכבת נעצרה לבסוף בקול חריקה ושיקשוק מול רציף תשע ושלושה רבעים. אנה, סבלנית כתמיד, נהגה לרוב להמתין במקרים כאלו עד שיגמר העומס והיא תוכל לצאת בשלווה – היא שנאה להידחף. לבני משפחתה, לעומת זאת, לא הייתה שום כוונה כזו. דמותה הגאה והרצינית של בל, כנסיכה בסיפור אגדה עתיק, הספיקה כדי ליצור מרווח בקהל הנדחק, ונרקיסה ורגולוס הצעירים יותר הלכו אחריה, לוקחים כמובן מאליו שמישהו יפנה להם את הדרך.
אנה הלכה בהיסוס אחריהם, מלאת קנאה על הביטחון העצמי שהם הפגינו. נדמה היה שהשלווה שאפיינה את דמותם של כל בני בלק פסחה עליה, והותירה אותה מהוססת ושלא במקומה בכמעט-אצולה הטהורה. היא הספיקה להחליף את בגדיה בינתיים, וכעת לבשה שמלה מיושנת למראה מבד אדמוני. שיערה הכהה והשחור כשל אחותה נאסף מעל ראשה בסיכה שחורה-ירוקה – הצבעים של בית בלק. ("שחור למען השם," שיננה קסיופיאה באוזניה, "וירוק למען בית סלית'רין, ולמען טירת האמרלד.") כמה מבני המוגלגים העיפו לעברה מבטים סקרניים, אבל רוב האנשים התעלמו. זה היה הלבוש האופייני של טהורי הדם שלא בהוגוורטס, ואיש לא רצה שבלטריקס בלק תיאלץ להסביר לו את זה.

בל עצמה זקרה את סנטרה בנחישות לשמע הלחשושים המעטים, והישירה מבטים חודרים אל הנועזים, שקמלו תחתיהם. אנה הרהרה, ולא בפעם הראשונה, בכך שאף כל מגרעותיה, נדמה שדבר לא יכול לעצור את בל מלהשיג את מה שהיא רוצה. היא לבשה גם היא שמלה מעוטרת, אבל שיערה, שחור ופראי, גלש על כתפיה בניגוד למסורת. בל מאז ומעולם עשתה מה שרצתה מתי שרצתה. מהבחינה הזו היא הזכירה מאוד את בן דודה היהיר והמרדני.

כבתגובה למחשבה, הגיח סיריוס מעבר לפינה, מפלס גם הוא את דרכו בקהל, והצטרף אליהם כשמזוודתו בידו. "שלישיית הפרחחים", כפי שכינה אותם רגולוס לשעשועה של אנה, הציצה מעבר לפינה אחריו, כמוודאים שבני משפחתו הכהים לא יטרפו אותו ברגע שיעז להתקרב.

לבני המשפחה המדוברים לא הייתה כל כוונה כזו. סיריוס היה בלתי נסבל מתמיד בקרב עדת המעריצים שלו בהוגוורטס, אבל הוא היה בן דודם, ובסופו של דבר, אדם שבהחלט מהנה לשהות בחברתו. ברגע זה הוא חייך אל אחיו חיוך ידידותי, והניד בראשו לעבר בנות דודותיו. הוא בדיוק פתח את פיו כדי להגיד דבר מה כשדלתות הרכבת נפתחו והם מצאו את עצמם באור השמש הבוהק של רציף תשע ושלושה רבעים.

הרציף היה הומה, רועש ומלא חיים כתמיד. הורים, אחים וחברים מילאו את המתחם המכושף, ושוחחו בקולות רמים עם התלמידים החוזרים הביתה. ינשופים ותנשמות, עצבניים מהרעש השמיעו קריאות רמות, וחתולים מכל הגדלים והסוגים הסתובבו במלכותיות והתנחלו בכל מרחב אפשרי – כולל ראשיהם של הנוסעים הלא מרוצים. אנה חייכה. היא אהבה את ההמולה הזו, שאפיינה גם את סמטת דיאגון. קולו של המון קסום ומלא חיים.

כעבור רגע היא אתרה את הוריה בקהל, והחיוך נמוג משפתיה. קסיופיאה בלק לא נראתה מרוצה.

קסיופיאה אליזבת בלק לבית סלווין הייתה גבירה טהורת דם מושלמת. שיערה, האסוף תמיד על ראשה, היה באותו גוון זהוב כסוף של נרקיסה. עיניה כהות וכבדות עפעפיים כשל בל ואנה. היא לבשה, כתמיד, שמלת קטיפה מהודרת שגרמה לה להיראות כמו הגיחה מאחד הרומנים שאנה הסתירה כיס מזוודתה. שרביטה, כהה ודק, נישא בגלוי בכיס המיועד לו – דבר שנגד את החוק, אבל קסיופיאה בלק בין כה וכה לא תיראה לעולם בין מוגלגים. הבעת פניה הייתה גאה ויהירה, והיא הביטה בהמון המקיף אותה במעין גועל מנומס, כפי שנהגה להביט בעכברים האמיצים שהעזו להכנס למטבחה בשעה שהמתינה שקריצ'ר יבוא להרוג אותם.
אלכסנדר בלק, לצידה, התעלם לחלוטין מן ההמולה השוררת ברציף, והמתין לבנותיו באותה שלווה קרירה שבה חיכה לפגישותיו במשרד הקסמים. (אנה לא זכרה אפילו מתי דיברה איתו לאחרונה. הוא תמיד היה עסוק כל כך, ו"הייתה זו חובתה של קסיופיאה לחנך אותן", כפי שאמר.)

לצידם, נלהב ונאמן, עמד אסלן. זנבו המשונץ שהתנופף בעליזות ועיניו הסגולות המבהיקות היו הדברים היחידים שזיהו אותו כקרופ – זה, והעובדה שמשפחה כמו הבלקים לעולם לא הייתה מגדלת כלב.

אסלן היה חיית המחמד של אנדרומדה, (וגם של רגולוס, למעשה,) זה עשר שנים. כשהייתה בת שבע והתחננה בפני הוריה לכלב משלה, קיבלה את הקרופ העליז והידידותי הזה, שאותו קרא רגולוס על שם דמות מאחד הספרים המוגלגיים שהחביא מתחת למיטה. קרופים נודעו בהיותם נאמנים מאוד לקוסמים אך תוקפנים כלפי מוגלגים, והזוג בלק האמינו שתועיל לאנדרומדה חיית מחמד כזו. (משרד הקסמים האמין שהם נוצרו על ידי קוסמים בגלל התכונות האלה, אך לא נמצאו הוכחות מעולם. אנדרומדה, שבילדותה התגנבה לחדר נעול בכיכר גרימולד וגילתה כמה מסמכים עתיקים בנושא, הנידה בראשה ושתקה.)
היא טיילה איתו לעיתים קרובות לונדון וברחבי חוף סלאזאר, והתגעגעה אליו. היא מיהרה אל מקום עומדם המבודד של הוריה, האחרים בעקבותיה, והעבירה לטיפה מהירה בין אוזניו. אחר הזדקפה והחוותה קידה קלה לעבר הוריה. "אמא ואבא."

קסיופיאה הנידה בראשה. "אנדרומדה." אחר הביטה מעבר לבתה אל בני הדודים שהצטופפו מאחוריה, מרימה גבה למראה שיערה הפזור של בל ומעקמת את שפתה בגועל למראה בגדיו המוגלגיים של אחיינה. "בלטריקס. נרקיסה. סיריוס. רגולוס." היא השתהתה לרגע. "הוריכם עסוקים מאוד בענייניהם, לכן אני אטפל בכם הקיץ ואתם תסורו למרותי." היא שלפה מכיסה את מפתח המעבר העתיק של משפחת בלק.

מפתחות המעבר עשויי הגרוטאות ששימשו כיום את חצויי הדם ובני המוגלגים היו רק העתק של מפתחות המעבר המקוריים – שנים עשר מפתחות עתיקים שמעבר ממקום למקום היה רק אחת מהיכולות שלהם. במקור הם השתייכו כולם לשתים עשרה משפחות הקוסמים העתיקות שהחזיקו בטירות האור שבחוף סלאזאר.
עם השנים חלק מהמפתחות אבדו או ניזוקו, אבל המפתח של משפחת בלק עדיין היה שם, נח כעת בידה של קסיופיאה כמו חפץ מכושף מסיפור אגדה.
הוא היה מפתח גדול ועשוי כסף עדין, ככל המפתחות העתיקים. אבני אמרלד קטנות שובצו בקצוותיו, מסמנות אותה כמפתח של טירת האמרלד, ובמרכזו נחרט הסמל של משפחת בלק – ציפור שחורה כלילה. קשה היה לנחש שגילו יותר מאלף שנים. בני המשפחה הניחו בזה אחר זה את ידיהם עליו, ונשאבו אל תוך האפלה.

***

כשהעולם התבהר שוב, הם היו במקום שונה לחלוטין.

הם עמדו על שביל עפר צר ששום סימן לא נראה עליו, כאילו לא דרך בו איש זה מאות בשנים. משמאלם צמחו עצי זית עתיקים, ענפיהם מתנשאים מעלה ועליהם הכסופים-ירוקים רוחשים ברוח הקלה. מימנם צנח מצוק תלול אל הים הכחול ירקרק, גליו מכים בסלע ומעלים רסס קר. ניחוח המלח מילא את האוויר וצלילי התנפצות המים נשא מעלה אל העומדים על הצוק. לא היה כל מעקה סביב השפה, ולאנה נדמה היה שצעד לא זהיר אחד ישליך אותה אל התהום. מולם, בקצה השביל, התנשאה קשת כסף עדינה ומרהיבה, מעוטרת סמלי קסם עתיקים בראשו נכתבו המילים:

רק זה שדמו טהור

בזה השער יעבור

זה שבין מוגלגים יתבולל

יאבד לנצח בערפל.

לאנה המילים תמיד הזכירו את האזהרה שנכתבה על דלתות גרינגוטס. יותר מפעם אחת תהתה עם נכתבו על ידי אותו אדם. לא משנה מי חיבר אותן, הן היו נכונות לחלוטין. מעבר לקשת היפהפייה נפרשו רצועות של ערפל כסוף נוצץ, והיא ידעה שרק טהורי דם יכלו לחצות אותו ולהגיע בשלום אל החוף המכושף בלי ליפול מהצוק. כל קוסם אחר נזקק ללחש מיוחד ולהזמנה מפורשת, ומוגלגים לא יכלו להיכנס כלל.
מחסום הערפל הבלתי-עביר המסתיר את הממלכה העתיקה. חוף סלאזאר, עם הצוק המרהיב והמאיים, הערפל המסתורי והמקום העתיק ורווי הכשפים עצמו תמיד הזכירו לאנדרומדה אגדה ישנה, משהו שלא מן העולם הזה. מהות היופי שבטהורי הדם. לא היה עוד מקום כמו זה.

סיריוס, לצידה, בחן בבוז את השלט העתיק וגלגל עיניים אל אנדרומדה כמצפה שתצטרף ללגלוגו, כפי שעשתה לעיתים. כשלא חייכה, משך בכתפיו ותפס בידו של אחיו, מושך אותו אחריו אל הערפל הממתין. אנה הלכה אחריהם, חוצה בזהירות את הגבול האחרון ונבלעת בערפל.

בתוך הערפל היא לא יכלה לראות יותר ממטר מסביבה. קולות צעדים ונשימות וגם צלילים אחרים, זרים יותר, הדהדו סביבה. לעיתים הצליחה לראות לרגע צללית שהייתה אולי אחד מבני משפחתה, אך זו נמוגה עד מהרה. תחת רגליה הרגישה תחושת שביל מרוצף, ולעיתים צמחים ואדמה. במקום מסוים הפכה הדרך למדרגות רחבות ומסותתות, ואנה הושיטה את ידה ימינה אל המעקה שכבר ידעה שנמצא שם. סיריוס תיאר פעם את ערפל המעבר כ"מוזר ומלחיץ – כל כך אופייני למקומות כאלה." אבל היא עצמה מעולם לא הרגישה כך. הערפל היה ספוג קסם, ונדמה היה שאפשר לגעת דרכו בעולם אחר.
היא גם תמיד הצליחה למצוא את דרכה בו. ידעה לאן ללכת. בל, המכשפה המוכשרת, הסבירה לה פעם בעיניים נוצצות כי "זה הקסם העתיק שבדם שלך, שמנחה אותך בצללים. המקום הזה שייך למשפחה – לכולנו, בזכות עתיקה. והוא יודע את זה, וגם את יודעת את זה." כשנעה בין הערפילים הסמיכים, תהתה אנדרומדה לא פעם אם תרים את עיניה ותראה את רוחו של סלאזאר סלית'רין מביטה בה מבין הצללים.

לבסוף הגיחה קשת נוספת, מוזהבת הפעם, מתוך הערפל האפור-כסוף, ואנה פנתה לעברה בביטחון. דמויותיהן של נרקיסה וקסיופיאה כבר הצטיירו בחוץ, היא הצטרפה אליהן, עוזבת את הערפל.

היא יצאה, כך זה נדמה, בתקופה אחרת. חוף סלאזאר נפרש לפניה, מרחבי חול זהוב ודשאים ירוקים ושבילים מרוצפים אבנים בהירות וממורקות. שתים עשרה הטירות העתיקות הזדקרו לפניה, עוטות את צריחיהן ומרפסותיהן כמו גברות עטויות תכשיטים מרהיבים. סמלי האצולה של המשפחות התנוססו על גבי דגלים, וציפורי סנידג'ט, שהחוף היה אחד מבתיהן, עופפו בין העמודים. אולם הנשפים, מרכז ההתכנסות, זירת הדו קרבות ומגורי המשרתים כולם פוזרו בנוף, וביניהם היו גנים פורחים ופסלים רבי רושם. (אנה ביקרה פה כל קיץ כל שבע עשרה שנותיה, ועדיין לא האמינה שתרה את כל המקום.)
בין כל אלו פסעו בשלווה טהורי דם, בגלימות קטיפה שזמנן עבר לפני מאות שנים. שמש הקיץ הטרייה נצצה על המראה המרהיב, ובקצה החוף אפשר היה לראות הים, בוהק וירוק כברקת, גליו מלחכים את החוף כקוראים לה להתיז אותם על פניה. כל המקום שידר תחושה של עידן אחר, נקי יותר, זר וטהור ויפהפה ועטור קסם, מהימים בהם הסתובבו עוד הקוסמים בין חסרי הקסם וזכו לכבוד ולהערצה.

חוף סלאזאר הוקם באותה תקופה, על ידי גיבורם הידוע של טהורי הדם, סלאזאר סלית'רין. סלית'רין האמין שצריך להיות מקום שישתייך לטהורי הדם בלבד, ויהיה מוגן ומכושף תמיד. הוא אסף את שתים עשרה המשפחות טהורות הדם של אותה התקופה, ויחד הם בנו לכל משפחה טירה, שתשתייך לה לנצח. שתים עשרה הטירות נקראו כל אחת בשם של אחת מהאבנים המכושפות, ומסך הערפל כושף כדי לשמור עליהן בטוחות לנצח. רגלו של מוגל לא דרכה מעולם על חופיו של החוף העתיק, שאגדות רבות מספור נרקמו סביבו.
בני מוגלגים מעטים הורשו להיכנס אל החוף, לרוב בתור משרתים – שכן גמדוני בית לא יכלו לעשות הכל. מלבד אלו, רק צאצאיהן של המשפחות האצילות התגוררו שם. אפילו למשרד הקמים הייתה אחיזה רופפת בלבד במקום – רבים מאנשיו כלל לא יכלו להכנס ללא אישור מפורש מאחד מראשי המשפחות. (אמנם דבר לא הגן על המקום מכיוון הים, אבל צוקים משוננים התנשאו בסביבה, וקוסמי בריטניה לא היו ימאים מוצלחים במיוחד. אנה מעולם לא שמעה על מישהו שהגיע משם.) במהלך החורף היה המקום נטוש יחסית, אבל בקיץ התמלא בטהורי דם רמי מעמד מכל הגילאים, והפך לכר פורה לעסקאות, מזימות ותככים אציליים.

עתה חצתה המשפחה הקטנה את המקום העתיק והכמעט-קדוש בצעדים בטוחים. סנדליה של אנה נקשו על המרצפות הבהירות, ("דרך הלבנים הצהובות", מלמל רגולוס פעם. אנה לא הייתה בטוחה למה התכוון. רגולוס הסתיר הרבה ספרים מוזרים במזודה.) עצי לימון בהירי עלים צמחו משני צידי השביל, והיא שאפה את ניחוחם העדין.בל, סקרנית וקלילה, סטתה מהשביל לרגע לעבר אחד מהם. הנערה כהת השיער הושיטה את ידה לקטוף פרי צהוב, מתעלמת ממבטו הנוזף של אביה.
בשמלתה האדומה, בין העצים המתנשאים, השמים מעליה כחולים בוהקים ופרחים עדינים פורחים בין רגליה, נדמתה בלטריקס לחלק מהאגדה שהיה המקום. נסיכה מרדנית ויפהפייה בגני ארמונה, בידה פרי זהוב שנקטף מהעץ המכושף. אנדרומדה מצמצה, בל חזרה אל השביל והרגע חלף, אבל הרושם נותר טבוע בזכרונה. משהו בגינוניה של בל הזכיר מאז ומעולם עלמה מסיפור אגדה עתיק. עם זאת, המבע בעיניה גרם לאנה לחשוב שהיא רואה את עצמה יותר כנסיכה שהופלה מכסאה, לא מפסיקה להשתוקק לשוב ולעלות עליו. המחשבה גרמה להצטמרר. לפתע נדמה היה לה שמשהו רע מאוד אורב מאחורי החוף השליו הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא