דרארי, אוסף סיפורים קצרים

הפאנפיק הזה הוא מקורי שלי, אבל הוא גם דרארי אז החלטתי להוסיף אותו לכאן :)

אני מקווה שתאהבו, כי ממש השקעתי בו!

פרטים:

שיפ: דרארי

דירוג: PG

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג

היה זה בוקר רגיל לחלוטין, אי שם בשלהי פברואר. הוא היה קר והשלג לא הפסיק לרדת, מאיים לכסות כליל את טירת הוגוורטס. על אף הקור, בתוך הטירה היה חמים ונעים, טוב, אם לא מחשיבים את המרתפים. ואם כבר הזכרנו את המרתפים, כדאי לציין, ששם בדיוק מתחילה גם העלילה שלנו. הכל החל כרגיל - תלמידי גריפינדור וסלית'רין התקבצו להם על יד כיתת השיקויים, כשבמרכזם עמדו שני נערים, צורחים זה על זה בקולי קולות.

"אני שונא אותך, פוטר!"

"הדדי, מאלפוי."

"מה, בדיוק, קורה כאן?!" נשמע קולו המונוטוני של הפרופסור סנייפ, מגיח מאחוריהם כצללית כהה.

"זה פוטר, פרופסור," ענה הבלונדיני מביניהם, בחיוך מלאכי, "הוא שוב טוען ששיקויים זה מקצוע מיותר!"

"מה?! פרופסור, אני לא אמרתי דבר כזה!" התגונן הגריפינדורי, מסדר את משקפיו, "זה מאלפוי, הוא אמר שיש לך אף עקום!"

"פרופסור, אתה שומע איך הוא מדבר?! אתה צרי…" לדראקו לא ניתנה האפשרות לסיים את דבריו, שכן הוא נקטע על ידי הטון הזועם של הפרופסור.

"שקט! שניכם! לא מספיק שאתם מבזבזים לי ולכולנו זמן יקר, אתם גם מדברים בחוצפה שלא תעלה על הדעת! עשר נקודות מגריפינדור ומסלית'רין!" ובהינף גלימה הוא פילס מקום מבעד לתלמידים ונכנס אל הכיתה. אחריו השתרכו האחרים.

כשכולם היו בפנים, סגר סנייפ את הדלת, מסתובב על עקביו, "מר פוטר ומר מאלפוי, גשו הנה!" הוא אמר בחומרה, "מהיום אתם יושבים כאן - בשורה הראשונה."

השניים, בחוסר רצון בולט, עשו כדבריו, מתיישבים בשולחן הימני ביותר בשורה, זה שעל יד הדלת.

"כך, אני אוכל לפקח עליכם מקרוב," הוסיף סנייפ, "ואתם - תוכלו לקבל זווית מצוינת להסתכל על האף העקום שלי."

רחש מבולבל עבר בכתה, אך איש לא העז לצחוק. לא על סנייפ.

הפרופסור העביר מבט מרוצה על תלמידיו, ניגש אל הלוח ושרבט את המילים הבאות: 'טריאנטפילו*: ורד האהבה'. "מישהו יכול לומר לי מהו השיקוי, מאיכן הוא מגיע ומהם תכונותיו?" הוא סרק את הכיתה, מבחין, בחוסר שביעות רצון מוחלטת, שהיד היחידה שהורמה, הייתה ידה של הרמיוני. "כן, גריינג'ר?" הוא נאנח.

הנערה כחכחה בגרונה. "טריאנטפילו זה שיקוי אהבה חזק ביותר, שהומצא על ידי עולם הקוסמים של יוון העתיקה. הוא נקרא כך על שם הוורד, שהוא אחד המרכיבים העיקריים בו. בתחילה, השתמשו בשיקוי בתור בושם בלבד, שכן הריח שלו גורם לתחושת אופטימיות ושמחה וידוע ביכולתו להחליש את הפחדים והחששות של אדם. מאוחר יותר, גילו שאם טיפות מהשיקוי פוגעות בעיניו של אדם, הן גורמות לתחושת התאהבות חזקה כלפי האדם הראשון שהוא רואה, והחלו להשתמש בו כשיקוי אהבה. כל טיפה של השיקוי יכולה לפעול למשך יממה."

"אכן כן," הסכים סנייפ, מבלי להראות התלהבות מיוחדת. "וכך נראה השיקוי, לאחר שהוא מוכן -" הפרופסור ניגש אל ארון השיקויים, שנמצא על יד הדלת, והוציא ממנו בקבוקון קטן, ממולא בנוזל בגוון וורוד עז. "כעת, אפתח אותו ונחוש כולנו את ההשפעה החיובית שלו עלינו." המשיך סנייפ, משחרר את הפקק.

בדיוק באותו הרגע, נפתחה הדלת בחבטה עזה, ונכנס לא אחר מאשר המנהל, אלבוס דמבלדור וקרא, "פרופסור! אני זקוק לעצתך בנושא…" הוא קטע את המשפט באמצע, כשראה שסנייפ אינו מקשיב לו כלל, אלא מביט בדאגה לכיוון אחר לחלוטין. כשהביט לאותו כיוון, הבחין תחילה בבקבוקון מנופץ של שיקוי, שנח על אחד השולחנות. לאחר מכן, הוא הבחין בשני התלמידים שישבו מאחורי אותו השולחן, משמיעים קריאות כאב ומשפשפים את עיניהם בחוזקה.

הארי פוטר ודראקו מאלפוי.

דמבלדור נראה מבולבל, "האם זה שיקוי מסוכן?" הוא שאל בחשש.

סנייפ לא ענה, רק נענע את ראשו קלות לצדדים, מבטו מביע אימה מוחלטת.

הכיתה הייתה שקטה באופן לא רגיל.

"מה זה השיקוי הזה?" שאל המנהל פעם נוספת.

גם הפעם סנייפ לא ענה, אך הפעם התקבלה תשובה ממקום אחר.

"פוטר…" נשמע קול שקט, "אתה כל כך יפה היום!"

הזקן הנבון לא היה צריך הסברים רבים, כדי להבין שהסיבה היחידה, שהייתה יכולה לגרום לסלית'ריני המסוים הזה לומר משפט שכזה - היא שיקוי אהבה.

הארי לא ענה, ממשיך לגרד את עיניו העצומות בכאב.

"למה אתה לא מסתכל עלי?" שאל הבלונדיני בעצב, "מה, אני לא יפה בעיניך?!"

הארי נאנח בייאוש.

"אבל, האאארי…" הוא החל ללטף את גבו, גורם לרעד קל לחלוף בגופו של שחור-השיער. "אני אוהב אותך!"

הארי זז מעט עם הכיסא לכיוון הנגדי. "מאלפוי, תפסיק. אם היית שומע את עצמך במצב רגיל - היית נגעל!" ניסה הארי לפנות להיגיון שלו, מקווה שעוד נשאר בו זכר למאלפוי הנורמלי, "אתה לא אוהב אותי. אתה שונא אותי! זה השיקוי שמדבר במקומך!"

"אל תדבר שטויות, אפרוח שלי," דראקו לא נכנע, מתקרב ומחבק אותו מאחורה. הכיתה המשיכה לשתוק, איש לא מצליח לעכל את המתרחש. "תסתכל עלי!" ולפני שהארי הבין מה מתרחש, דראקו משך את ידיו של הארי מעיניו, גורם למבטיהם להיפגש.

באופן מיידי, כמעט, התרכך מבטו של הגריפינדורי, והפך לחיוך מאושר.

דראקו חייך בחזרה.

הכיתה הוסיפה לשתוק.

"הו, פוטר, נשק אותי!" קרא דראקו, מניח את יד אחת על לחיו של ירוק העיניים ועם היד השנייה מוריד את משקפיו במהירות, מניח אותם על השולחן.

"אני אוהב אותך כל כך!!!" קרא השני בתגובה, ממהר לצמצם את המרחק ביניהם.

אולם, שנייה לפני שהתרחש דבר מה נשמע אנחה קולנית של סנייפ, "תעשו לי ולכולנו טובה, ותשאירו את זה לאחר כך, למקום וזמן מתאימים יותר מהשיעור שלי!"

"אבל, פרופסור, אני לא מסוגל לחיות בלי השפתיים החמות של הארי על שלי!"

"כן, פרופסור, וחוץ מזה, אתה זה ששפכת עלינו את השיקוי, אז אתה צריך לחיות עם ההשלכות של זה שגרמת לנו להבין שאנחנו לא יכולים אחד בלי השני!"

"אתם יודעים מה? אתם צודקים -" חצי-חיוך מרוצה הופיע לפתע על פניו של הפרופסור שלעולם אינו מחייך, "באמת גרמתי לכם להבין את זה, אבל מה ששפכתי עליכם היה, בסך הכל, בושם וורדים, ולא שום שיקוי."

תלמידי הכיתה החליפו ביניהם מבטים מבולבלים, בעוד פניהם של הארי ודראקו מחמירות והם מתנתקים זה מזה במהירות, מאדימים כהוגן.

"בדיוק כך - זהו אינו השיקוי!" קרא דמבלדור בהתלהבות, מרוצה ביותר מהתפתחות העניינים, "תבינו, לפרופסור היקר שלכם ולי נמאס מההכחשה המוגזמת שלכם והגענו למסקנה שיש להניע אתכם קצת אחד לכיוון השני, על מנת לגרום לכם להודות ברגשותיכם!"

'הוא יותר מטורף ממה שחשבתי!' חלפה המחשבה במוחו של דראקו, למרות שלא היה לו זמן להתעסק בה כרגע. מוחו היה עסוק באלפי מחשבות חשובות בהרבה. 'מה, בשם סאלזאר, קרה פה?!'

האודם על לחיי הנערים התחזק.

"רגשות?!" קרא דראקו, "אין לי שום רגשות כלפיי פוטר!" הוא שילב ידיים בצורה ילדותית.

דקה דומייה עברה, ואז נשמעה שאלה חלושה, מבויישת, שהגיע מפיו של הילד-שנשאר-בחיים. "אז…" הוא לחש, "למה… למה רצית לנשק... אותי?"

"לא רציתי!!!" צעק הבלונדיני, לחייו מקבלות גוון של חציל מבושל, "אני...." הוא שתק מספר רגעים, מבטו מושפל. הכעס במבטו הלך ודעך, מתחלף במבט מהורהר. "אני…" הוא לא הצליח למצוא הסבר חלופי, על אף שמוחו פעל בקדחתנות.

"דראקו…" לחש הארי.

"קוראים לי מאלפוי." ענה דראקו, גם הוא בקול שקט.

"קוראים לך דראקו, דראקו..." הארי גיחך חלושות.

הנקרא הרים אט-אט את מבטו, סוקר את הנער שמולו, מנסה לפענח את החיוך ההולך ומתרחב שעל פניו.

"התכוונתי למה שאמרתי!" קולו של סנייפ ניפץ את הבועה שסביבם, מחזיר את הבנים אל המציאות, "תעשו את זה בזמן אחר!"

"אני חושב שבאופן חד-פעמי, נוכל לאפשר להם שחרור מהשיעור, לא כך, סנייפ?" חייך דמבלדור, "אני חושב שיש להם הרבה דברים להבין, והם לא במצב שהם מסוגלים ללמוד כרגע."

סנייפ מלמל דבר מה, מחמיר מבט, אך לבסוף הנהן.

דמבלדור חייך פעם נוספת, "אם כן, אתם משוחררים, מר פוטר ומר מאלפוי!" הוא הנהן לעברם ויצא מהכיתה.

זמן קצר לאחר מכן, פנו גם שני הבנים המבולבלים אל הדלת.

"ושלא תחשבו שלא אבחן אתכם בשיעור הבא על החומר שאתם מפספסים!" קרא סנייפ אחריהם.

כשיצא אל המסדרון, נשען דראקו בייאוש כנגד הקיר, מסתיר את פניו הסמוקות.

"דראקו?" שאל הארי, נשען על הקיר על ידו.

"מאלפוי."

"דראקו."

"מאלפוי!!!" צעק הסלית'ריני, מוריד את ידיו מפניו ומביט בגריפינדורי בזעם. אולם, הזעם התחלף בן רגע למבוכה, כאשר הוא הבחין בחיוך הטיפשי שמרוח על פניו של שחור-השיער. הוא הפנה מבט, משלב ידיים.

"דראקו…" קרא הארי פעם נוספת.

"לא! אתה לא תקרא לי ככה! " דראקו נשמע עצבני, "אני לא מאמין שזה קרה! איך אני אוכל להסתכל בעיניים של אנשים עכשיו?!"

"זה לא נורא כל כך…" ניסה הארי להרגיע אותו, אך נראה שתגובתו רק החמירה את המצב.

"לא נורא? זה… לא נורא?!?! אתה שמעת את הדברים שאמרתי?!"

"אמממ… כן, דראקו, שמעתי," גיחך הארי במבוכה קלה.

"מאלפוי!!!" דראקו הרים את קולו פעם נוספת, "ואתה לא אמור להתנהג ככה! אתה אמור… לא יודע… להיגעל, להתעצבן… לא יודע! ואתה לא אמור לקרוא לי בשם הפרטי!"

"אבל יש לך שם יפה כל כך!"

דראקו רצה לנהום מרוב יאוש, אבל שום קול לא בקע מפיו. במקום זאת, הוא הרגיש את גרונו מתייבש, והבין שהכוח שלו להתנגד הולך ואוזל, מפנה מקום לשלל הרהורים ומחשבות:

'שם יפה?! פוטר - הארי פוטר - אמר שיש לי שם יפה?!'

'והוא ממשיך לחייך אלי! הוא לא אמור לחייך ככה. למרות שאני אוהב את החי… לא!'

'אבל… השיקוי, זאת אומרת הלא-שיקוי… ומה שקרה… מה כל זה אומר?!'

'והכל היה מתוכנן?! מה?!'

'אני לא מאמין שהסנדק שלי עושה לי משהו כזה!'

'למה שהוא יגרום לי להגיד דברים כאלה… לפוטר?!'

'ואיך בכלל הגעתי למצב שאני אומר דברים כאלה לפוטר?! אם זה לא היה שיקוי…'

'זה לא הגיוני!'

"דראקו?" קול שקט קטע את הרהוריו.

הפעם, דראקו לא הביע התנגדות למשמע שמו, רק נאנח בעייפות.

'מה כל זה אומר?!' הוא - באמת - קיווה לקבל תשובה לשאלה הזאת.

הנער המבולבל הרים מבט לעבר פוטר, שהיה קרוב כל כך אליו, ונראה ששקע אף הוא במחשבות. דראקו בחן את תווי פניו: את השיער הפרוע, העיניים הבוהקות, המשקפיים המצחיקות, שנחו על אפו בצורה עקומה מעט.

מבלי לשים לב, חיוך קטן הופיע על פניו. רעד קל עבר בגופו.

'למה פוטר התכוון, כשהוא אמר שהוא אוהב אותי?.. הוא היה רציני?'

'והאידיוט הזה, מה הוא משתתק פתאום?! הוא צריך לדבר, להסביר לי למה הוא התכוון!'

'אני אשאל אותו.'

'איך שואלים דבר כזה?'

'אני פשוט אשאל.'

"הארי -" החל דראקו, משתנק בהפתעה. הוא לא תכנן לומר את שמו הפרטי.

"איך קראת לי?" מלמל זה, מופתע.

"אני… פוטר! קראתי לך… פוטר."

הארי צחק, "אני, באמת, אוהב אותך, אתה יודע..."

טוב, אז הוא קיבל תשובה מבלי לשאול.

"אתה שותק. זה סימן טוב? רע?! תגיד משהו!" נלחץ הארי, "תגיב איכשהו!"

"אני…" דראקו לא ידע מה לומר, הכל קרה מהר כל כך.

'פוטר. אוהב. אותי. אותי! מה זה אומר?!'

'זה אומר שהוא…'

"אתה הומו?" הייתה התגובה חסרת הטאקט של דראקו.

הארי נראה מופתע, זו לא הייתה התגובה לה ציפה, "הממ, כן… דראקו, אני הומו. אמרתי לך הרגע שיש לי רגשות כלפיך!"

"הו."

הארי הביט לרגע קצר בנער שלצידו, במבט מלא בלבול ובגבות מכווצות, אך מיד לאחר מכן פרץ בצחוק. "וואו! התגובות שלך…"

"מה הבעיה עם התגובות שלי?!" דראקו נשמע כעוס ומובך בו-זמנית.

'הייתי אמור להתרגל לתגובות שלו ביינתיים, לא?!' גיחך הארי בינו לבין עצמו הארי. "אתה באמת שואל?!"

"כן!"

הגריפינדורי לא ענה. במקום זאת, הוא התקרב מעט, נושק על מצחו של דראקו בעדינות שאין כמוה.

עיניו של הבלונדיני נפערו והצבע האדום שעל פניו התחזק והגיע עד לאוזניו.

הארי המשיך להביט בו מספר רגעים נוספים, רואה כיצד הסומק שעל פניו מתרכך אט-אט, משאיר את חותמו רק על הלחיים הוורדרדות.

דראקו נשם עמוקות. "אני… גם," הוא מלמל, לבסוף, בטון שכמעט לא ניתן היה לשמוע.

"מה?" שאל הארי.

"אני גם." ענה הבלונדיני, מעט חזק יותר.

"אתה גם, מה?" הארי חייך.

דראקו הרים את מבטו, מביט אל העיניים הירוקות, מלאות השמחה. "אני גם אוהב אותך, הארי פוטר."

"גם?!" הארי קרא בפליאה מאולצת, צוחק, "מי עוד אוהב אותי?!"

דראקו מצמץ. עבר רגע עד שהבין את הבדיחה, אך, מיד לאחר מכן, חיוך רחב התפשט על פניו, חיוך שמעולם לא נראה על פניו של מאלפוי, של אף מאלפוי. חיוך אמתי. הוא נענע את ראשו, דוחף את הארי קלות, "אני שונא אותך, פוטר!"

"הדדי, מאלפוי." הארי צחק גם הוא.

"קוראים לי דראקו."

סוף!

*  triantáfyllo = ורד ביוונית

הפרק הקודם		הפרק הבא