אהבה סבוכה

דראקו התנער בבהלה מהרהוריו כשהשעון שלו צפצף 6 צפצופים. וואי, השעה שש! הסיפריה, גריינג'ר....

הוא קם במהירות והעיף מדרכו בתנועה חסרת סבלנות את פנסי, שהתקרבה אליו. אין לו זמן אליה עכשיו. 

הוא שעט לעבר הספריה, דרוך לראות אותה, לדעת מה תגובתה. אבל כשהוא הגיע לדלתות הספריה האפורות, הוא נעצר, מתנשף. מה יקרה אם היא תכעס עליו, תצעק עליו? איך הוא יסביר את הנשיקה הלא צפויה הזאת? 

לאחר כמה דקות הוא פתח את הדלת בהיסוס וסקר את הספריה. בפינה הכי מוסתרת ואפלולית, היא ישבה, מעיינת בספר. שערה המתולתל הסתיר את פניה, והוא לא ראה את הבעתם.

הוא התחיל ללכת אליה, חושש. אבל היא לא ראתה אותה. הוא משך את הכיסא שמולה והתיישב, מכריח אותה להסתכל עליו.

"טוב," היא גמגמה. "עשיתי את עבודת המחקר קודם, צריך לעבוד עכשיו על תוצאות המחקר."

הוא לא אמר כלום, רק חיכה שהיא תגיד משהו על מה שקרה. אבל מלבד הסומק העז שהציף את פניה, היא לא הראתה שום סימן לכך שקרה משהו יוצא דופן באגם. הוא התאכזב, והביט בה בשתיקה. בסוף היא נשברה.

"טוב, מה אתה רוצה שאני אגיד?" היא אמרה בקול רם, ולא הביטה בו. "תגיד אתה משהו."

הוא הביט בה בפנים מהורהרות, רציניות. "ז...זה מצא חן בעינייך?" הוא לחש והסתכל בעיניה החומות. היא לא אמרה כלום, אז הוא המשיך. "אני...אני אוהב אותך, את המבטים שלך, המראה שלך. לא יכולתי להתאפק. אני מצטער."

קולו עלה קצת, צבע התפשט בלחיו, כאילו הוא מתרגש. אבל כשראה שהיא לא מגיבה, הוא שקע שוב באדישותו. היא לא אמרה כלום, וחזרה לעבוד על המחקר בעינייניות.

הוא היה צריך לדעת. למה הוא היה כל כך טיפש, למה הוא חשב שאכפת לה ממנו? זה תמיד קורה לו, הוא תמיד מתאכזב בסוף. לגריינג'ר לא אכפת, והוא סתם בחור דבילי שהשלה את עצמו. זה כל הסיפור.

אחרי חצי שעה הם גמרו. הוא התכונן ללכת, כשהוא קלט שהיא מביטה בו.

היא הסתכלה עליו בעיניים נואשות. הוא לא הבין את המבט הזה. מה זה אומר?

"ה...הלוואי שיכולתי, דראקו." היא מלמלה באומללות. "אבל אני לא יכולה. רון, רון... טוב, זה לא אפשרי. ביי." היא הסתלקה בפתאומיות ובמהירות, והוא נותר מאחורה, בוהה במקום שהיא עמדה בו עד לפני שניה בבלבול.

הפרק הקודם		הפרק הבא