בין העננים

אמממ... היי.

אני יודעת שהמון המון זמן (חודשיים ויומיים!!) לא המשכתי את הפאנפיק, ואני ממש מצטערת, פשוט מלא זמן לא הייתה לי השראה לכתיבה של פאנפיקים חדשים והייתי ממש מתוסכלת מזה אז לא היה לי כוח להעלות עוד דברים :(

אבל לא נורא כי עכשיו אני חוזרת לעניינים ומתחילה כתיבה מחודשת של עוד מלא פאנפיקים ושיפים חדשים, ותקופת המבחנים העמוסה והמעצבנת שלי יכולה לקפוץ לי!!

אוהבת ♥

"היי, לונה! חכי לי!" שיימוס רץ לעבר חברתו.

הנערה הבלונדינית הסתובבה וחייכה. "היי שיימוס."

"אני רואה שעדיין לא טיפלת בשיער שלך." הוא אמר בזהירות ."מה קרה?"

"אני מפחדת להסתפר לבד." היא אמרה ונגעה בקצוות שערה בעצב. "ניסיתי פעם כשהייתי קטנה וזה לא יצא טוב... לקח לי שלוש שנים לגדל אותו מחדש."

"אם את רוצה, אני יכול לעזור... אבא שלי ספר אז אני יודע קצת, אם לא אכפת לך להסתפר בצורה מוגלגית."

לונה לא הגיבה, אך לאחר כמה שניות התקדמה לעברו וחיבקה אותו. שיימוס חיבק אותה חזרה, והיה יכול להישבע ששמע אותה לוחשת לאוזנו: "תודה."

***

"את בטוחה שאת רוצה שאעשה את זה?" 

לונה נשמה עמוק. "בטוחה. אני סומכת עליך במאה אחוז, שיימוס."

הגריפינדורי קירב את המספריים לרעמה הבלונדינית, וכעבור כמה שניות יכלו לראות שיערות דקות על הרצפה. 

שיימוס המשיך לגזור ולעבוד על התספורת החדשה. כעבור חצי שעה אמר: "זה גמור, את יכולה לפתוח את העיניים."

לונה פקחה את עינייה, ונשימתה נעתקה: שיערה היה מסופר לתספורת קצרה מדורגת עם קצוות קטנים בצבע כחול, שתאמו באופן מושלם עם עייני התכלת שלה.

"שיימוס, זה מדהים!" היא קמה וקפצה עליו בחיבוק. הנער מעד מעט לאחור, ושניהם נפלו על הרצפה, כשלונה מעל.

שני הפרצופים היו כל כך קרובים אחד לשני, ממש מרחק של נגיעה. עיניים כחולות פגשו בחומות, וראו כיצד לאט לאט הנער התקרב, עד שהעפעפיים נסגרו וכל שיכלו להרגיש היה את מגע שפתיו של השני.

הפרק הקודם		הפרק הבא