הם לקחו אותה ממני

במשך שנתיים עקבתי אחריה ואחריו.

הוא סיפר לה דברים משונים. דברים מדהימים.

היכולות שלהם לא נורמליות.

בהתחלה לא האמנתי, אבל לא מצאתי שום הסבר אחר.

לילי מכשפה.

מכשפה.

המילה לא מפסיקה להדהד בראשי.

ולפני ששמתי לב - הינשוף הופיע, ואיתו פרופסור מקגונגל שבאה לברך את המכשפה הצעירה.

ואני שותקת.

לילי קוסמת.

אין דרך לשנות את זה.

כתבתי מכתב לפרופסור דמבלדור. ניסיתי להצטרף אליה. להגן עליה.

אולי אצליח להשאיר אותה איתי.

אבל לא.

***

"את לא חשבת שזה בית ספר למופרעים כשכתבת את המכתב למנהל והתחננת שיקבל אותך ללימודים!" אמרה לילי.

"התחננתי? אני לא התחננתי!"

"ראיתי את התשובה שהוא כתב לך. הוא היה מאוד עדין."

"את לא היית צריכה לקרוא-" לחשתי בבהילות, זה היה מכתב פרטי של- איך הצלחת -?"

מבטה עבר על סנייפ והרגשתי כאילו היא סטרה לי.

"מופרעת!"

ורק עכשיו הכתה בי האמת. לילי לא שייכת לי - לא עוד. היא קוסמת, היא שייכת לעולם המופרע הזה שלה. אני כבר לא מעניינת אותה. לא באמת.

מה קרה ללילי שלי? היא לעולם לא הייתה מחטטת לי בדברים. היא מעולם לא דיברה אליי ככה. היא מעולם לא גרמה לי להרגיש כל כך אומללה.

אני בוהה ברכבת האדומה שהחלה לדהור על הפסים.

לחלקיק שנייה אני רואה אותה, את פניה העדינות מוכתמות בדמעות, את עיניה נעוצות בשלי.

את מחמירה עם עצמך אני מרגיעה את עצמי. לילי היא אותה לילי. והיא תמיד תישאר.

אבל אני כבר לא בטוחה בזה יותר.

הפרק הקודם		הפרק הבא