פרסי קבר את אפו בניירת. למען האמת, הוא ניסה לקרוא בה, אבל חלומו הסיח את דעתו. "כדאי שתתרכז בעבודה אם אתה לא רוצה למצוא את עצמך גר ברחוב" נזף בעצמו. הוא נכנס למעלית, שלא היו בה הרבה אנשים. רק אלברט רנקורן (שפרסי העדיף להתרחק ממנו), קוסם חמוסי שלבש גלימה של מחלקת התחזוקה, מכשפה קשישה ו... אוי לא. קוסם גבוה ג'ינג'י ומקריח, שעמד עם משקפיו העקומים ודיבר עם המכשפה הקשישה. פרסי הרגיש איך הסומק מטפס במעלה פניו. הוא לא יכול להיות עם אביו באותו חדר. לא עד שיהיה מוכן. הוא מיהר לצאת מהמעלית ברגע ששבכת הזהב נפתחה. מביך או לא, יאקסלי ביקש ממנו למצוא איזה קוסם, ולסרב ליאקסלי זה כמו לבלוע מגבונים ספוגים בסבון. מבחיל, ויכול להרוג אותך. הוא שקע שוב בעבודתו, אבל לא שכח את הרגע המביך הזה. גם לא את החלום שחלם, איך דמויות הוריו נבלעו באפלה, איך הלחישה נשמעה, וברגע הבא בני משפחתו נעלמו. את הבוז שנשמע בקולם של אחיו, שריחף לו, שבור, באפלה. בדיוק שמיהר למשרדו, לשתות קפה שהתקרר, הוא שמע צעקות ובלאגן. הוא מיהר אל קומת הכניסה, שממנה נשמעו הצעקות. יאקסלי היה שם וצעק משהו, ואלברט רנקורן העיף קוסם באוויר. הוא גם צעק משהו על בני מוגלגים. כמה קוסמים מבולבלים ומבוהלים שנראה שהיו עסוקים בחסימת האחים צעקו עוד משהו, והיו גם שני קוסמים קטנים וחמוסיים שנכנסו לאח אחת שהייתה פנויה. "מה קורה פה? משרד הקסמים השתגע?" הוא חשב לעצמו.
|