נעלמה

אני מתעוררת.

אני בחדר חשוך, כך שאני לא רואה כלום.

אני מנסה לזוז ולא מצליחה, אני מרגישה חבלים שמהדקים אותי לכיסא ולא נותנים לי לזוז.

אני מנסה להיזכר מה קרה.

ואז אני נזכרת וגל של אימה שוטף אותי.

בשבועות האחרונים אני בורחת ומסתתרת, אוכלי מוות מחפשים אותי ואני אפילו לא יודעת למה.

אני הסתתרתי ולא השתמשתי בקסמים כדי שלא יעיפו אותי מבית הספר, בדיעבד זה דיי מטומטם, אבל בית הספר חשוב לי יותר מהכל.

בגלל זה לא הטלתי קסמי מגננה, הם מצאו אותי וברחתי, לא היה לי ברירה והשתמשתי הקסמים.

אבל זה לא עזר, אני מבינה, אחרת לא הייתי כאן.

אני מפחדת, מפחדת ממה שיעשו לי.

אחרי שעה שאני שקועה במחשבות, הדלת נפתחת, מהאור הקטן שבוקע המפתח אני רואה מדרגות ומבינה שזה מחסן.

אני מיד מרפה את הגוף לעוצמת עניים.

הוא מתקרב, משתמש בקסם, למעלה את הכיסא שאני קשורה עליו במדרגות.

אני מציצה עם עין אחת ורואה שהוא יוצא מהמחסן, אני עוצמת את העין.

הוא ממשיך ללכת עוד 2 דקות ואז עוצר.

אני מציצה כדי לבדוק מה קורה ורואה הוא מוציא סכין.

הוא אומר "קדימה בוצדמית, הגיע הזמן להתעורר."

אני משותקת מפחד ולא מסוגלת להראות סימן לזה שאני ערה.

הוא לוקח את הסכין, מקרב אותה לעור שלי, ויוצר חתך גדול ועמוק.

אני צורחת

הוא אומר "בוקר טוב בוצדמית, את תיצטרכי להתעורר כל פעם שניקח אותך, אחרת ככה נעיר אותך." הוא אומר

הוא יעוד כמה אוכלי מוות ששמעתי לב אליהם רק עכשיו צחקו.

בלטריקס לסטריינג הייתה בניהם, היא התקרבה ואוגל המוות שהביא אותי לשם הלך לשבת איתם.

היא לוחשת לי באוזן "הרבה זמן אנחנו מנסים להשיג אותך בוצדמית, ואם תחשבי לעשות לנו בעיות, הפצע הזה הוא רק ההתחלה..." היא אמרה ועורי סמר לשמע הדברים.

"מה את רוצה ממני?" שאלתי בפחד.

"הרבה דברים,הרבה דברים שכדי שהקבל אותם ממך בלי בעיות."

"אז אפשר להתחיל ולגמור עם זה?" שאלתי בפחד רוצה לסיים את זה כמה שיותר מהר.

"סוף סוף את אומרת משהו חכם, נתחיל עכשיו." היא אומרת ומחייכת.

היא מוציאה סכין מכיס גלימתה.

"נתחיל בכמה שאלות קטנות ואז נעבור ליותר גדולות, את חברה טובה של הארי פוטר?"

" כן." אני אומרץ בקול מבוהל.

"את קרובה אליו מאוד?" היא שואלת

"כן אני החברה הכי טובה שלו." אמרתי עדיין מבוהלת.

"יופי, אז ספרי לנו מי הם החברים שלו." היא אמרה.

"למה אתם צריכים לדעת את זה? מה זה משנה?" שאלתי.

"בוצדמית אני שואלת את השאלות כאן. כנראה שלא הבהרתי את עצמי מספיק טוב, אם תשאלי שאלות..." היא הרימה את הסכין.

"אני, רון וויזלי, ג'יני וויזלי, נוויל לונגבוטום ולונה לאבגוד."

אמרתי בקול רועד, פחדתי שתגלה שאני משטה בה, אמרתי לה רק את אלה שהיא בטוח יודעת, ולא את אלה שהיא לא יודעת.

היא ידעה ששיטיתי בה, כי היא אמרה "את בטוחה שאלו כולם?"

עניתי "כן." מפוחד

"שקרנית" היא צרחה "זה ילדמד אותך שלא משקרים לי."

היא הניפה את הסכין ויצרה לי חתכים עמוקים, אני צרחתי ובכיתי, התחננתי שתפסיק, אבל 

היא המשיכה.

נראה שהיא חשבה על משהו, ולכמה שניות הייתה לי תקווה שסיימה.

אבל אז היא היא קירבה את הסכין להורי והתחילה לחרוט צורה, אני צרחתי, היא המשיכה בזמן שאני צורחת מכאבים ולבסוף היא סיימה.

היא צחקה ואני בכיתי, הסתכלתי על ידי, וראיתי אץ האות האפל חרוט בעורי.

חשבתי שסיימה ונאנחתי בהקלה ואז היא אמרה "כמעט שכחתי משהו." אבל נראה שהיא לא שכחה, נראה שהיא סתם רצתה לתת לי תקווה ולנפץ לי אותה.

היא התחילה לחרוט לי צורה מורכבת על היד, אני צרחתי והיא המשיכה.

לבסוף ראיתי את המילה 'בוצדמית' חרוטה לי על הידהיד. "זה כדי שלא ץישכחי את זה אף פעם." היא אמרה וחייכה.

ואז היא עברה לסתם חתכים, אני צרחתי, בכיתי והתחננתי שתפסיק, אבל היא המשיכה ונהינתה מזה.

לבסוף היא הפסיקה ואני רעדתי והמשכתי לבכות.

היא אמרה "זה ילמד אותך שלא משקרים לי, זה יקרה כל פעם שאני אחשוב שאת משקרת לי, שתעצבני אותי, או שלא תעני לי בוצדמית מטונפת."

רעדתי והסתכלתי עליה בפחד.

"ו עכשיו אשאל אותך שאלה כללית יותר, מי האנשים שהכי קרובים לפוטר?"

לא ידעתי מה לעשות, לספר לה משמעותו לספר לה במי תוכל לפגוע ובכך לפגוע בהארי.

לא לספר לה משמעותו עינויים מחרידים.

ידעתי שאני אסבול בגלל זה, אבל אמרתי הרעד "לא"

"מה זאת אומרת לא?" היא שאלה וזעם נשמע בקולה.

"זאת אומרת שלא הגיד לך."

"אה אני רואה שפעם אחת לא הספיקה לך, אז עכשיו תקבלי את זה עם בונוס." היא אמרה והוציאה שיקוי מגלימתה, השיקוי היה בצבע של קיא, היא פתחה את הבקבוק להריח שנישא מהבקבוק היה ריח חריף.

לסיכום "ממש מפתה"

היא אמרה "פתחי את הפה ושתי את זה."

אמרתי "לא."

"אמרתי שתי אותו."

"לא."

בלטריקס התקרבה אלי, הרימה את הסכין, ייצרה חתך גדול ועמוק בלחי שלי.

צרחתי, היא ניצלה את זה שלי היה פתוח ושפחה את השיקוי אל פי.ושפחה

ניסיתי לירוק אותו, אבל היא סגרה את פי עם אצבעותיה, עם ידה השנייה אטמה את נחירי."

הבנתי מה היא מנסה לעשות, היא לא תיתן לי לנשום עד שלא הבלע את זה.

השאלה היא כמה זמן החזיק בלי אוויר.

אחרי דקה וחצי בערך לא עמדתי בזה.

בלעתי את השיקוי.

בלטריקס עזבה את פי והורידה את ידיה מנחיריי."

התחלתי לגמוע אוויר בכמויות והרגשתי הקלה.

אבל זה היה רק לרגע, כי אחרי שנייה הסיכוי התחיל להשפיע והרגשתי כאבים בכל מקוםמקום בגופי. עצמות ידיי השמיעו מין קול פיק מחליא וצרחתי.

"אותו דבר קרה לעצמות רגלי.

"בלטריקס הצטרפה ל"חגיגה" בכך שבזמן שהפירכסתי והתעוותתי על הכיסא, היא התחילה ליצור חתכים חדשים.

הכאב היה נוראי, בקושי שמעתי את עמלות הצחוק של אוכלי המוות מבעד לכאב.

אבל שמעתי בבירור את בלטריקס צוחקת, היא צחקה בקול גדול ליד האוזן שלי בזמן שיצרה חתכים חדשים, גדולים ועמוקים.

לא יכולתי לשאת את הכאב, ו העולם התחיל להתשטש.

שמעתי את בלטריקס מבעד לטשטוש צורחת עליי.

קולה נשמע כאילו הוא מגיע ממנהרה.

"תישארי פה בוצדמית, את לא תתעלפי לי."

היא צרחה ונתנה לי בעיטה.

ואז העולם השחיר.

הפרק הקודם