חצויה+

אנבת' בסלית'רין כי היא שאפתנית וכי אני מאוהבת בסלית'רין. וכי זה בית שולט, מה לעשות, תכירו בעובדות.

~~~~~~~~~~~~~~

פרסי

בשנייה שנעלמה רצתי לים. התעלמתי מהמבטים שננעצו בי, מהעובדה שהיא נעלמה במערבולת צבעים. דבר אחד היה ברור, היא לא אוהבת אותי. היא כל הזמן שיקרה לי. כל ההבטחות.

הכל היה כדי לצחוק עלי. להשפיל אותי. בטח עכשיו היא צוחקת יחד עם חברותיה בביתן, מספרת להם איזה דביל הייתי. הבעיה היא שאני עדין מאוהב בה. למרות ההשפלה והכאב.

הגעתי למים ורצתי פנימה, נותן לחושים שלי להעלם. אבל המחשבות נשארו והתחדדו, כמו תמיד במים. יכול להיות שיש לה סיבה באמת מספיק טובה לנטוש אותי?

הרי היא אמרה שזה יותר מסובך ממה שאני חושב, שהיא חייה חיים לא פשוטים, גם אני חיי חיים לא פשוטים, כל חצוי חיי חיים כאלו. ואיך אסתכל עליה שוב? איך אוכל לשאת את הבושה?

העליתי לנגד עיני את דמותה. שערה בלונדיני התערבל בגלי הים הכמעט לא מורגשים, כל כך רציתי להתקרב ולהעביר בו את ידי, עיניה הסוערות הביטו בי באותו מבט שאומר, יופי באמת, מוח אצה. רציתי לשחות אליה ולחבק אותה חזק.

לא לתת לה ללכת ממני, אבל היא כמובן לא הייתה שם. נזכרתי שוב בהבעה העצובה שלה אחרי שסירבה. אולי היא באמת לא יכולה להינשא לי? אולי זה באמת יותר מסובך ממה שאני יודע?

המבט הזה... עכשיו דמותה הביטה בי בלגלוג. ברור שאני יכולה להינשא לך, כאילו אמרה, אבל מעולם לא אהבתי אותך, דביל. העליונות שנראתה על פניה שברה אותי.

סובבתי את המים סביבי במהירות הולכת וגוברת, דמותה הלכה ונעלמה בין גלי הסערה שאישית שיצרתי. ברגע שנרגעתי שחיתי עוד יותר לעומק. המים נהיו אפלים וחשוכים, כאילו משקפים את הכעס והכאב הגוברים שלי.

* * * *

יום אחרי זה החלטתי משהו. רצתי לביתן שלוש, ומצאתי את ניקו שוכב על הרצפה ובוהה בתקרה, לידו וויל שמשחק לו בשערות. "ניקו." הערתי אותו מהחלומות בהקיץ וגרמתי לו להתיישב.

וייל הסתכל עלי בהפתעה, נותן לידיו ליפול על הברכיים. "ניקו, את יכול להרוג אנשים?" שאלתי ברצינות שגרמה לו לכווץ את הגבות. "כן. אתה יודע שכן."

אני באמת יודע שכן, "אז תהרוג אותי." "מצחיק מאוד," הוא חייך, חושב שהבין. "לא אני רציני," התעקשתי. "תהרוג אותי."

נראה שהטון שלי חיזק את דברי. ניקו הביט בי בתדהמה. "אתה רציני?" זה לא אמור להיות ברור? אנבת' לא סיפרה לכולם על ההשפלה שגרמה לי? "כן! פשוט תעשה את זה!"

ניקו הניד בראשו. "שום מצב גבר, מה כבר קרה?" מה כבר קרה?! "עזוב, פשוט תהרוג אותי" סיננתי. "גם אם הייתה לך סיבה לא הייתי עושה את זה, בחיים." וויל קם בשקט ויצא. מבין שהוא לא צריך להיות כאן.

"ניקו, זה.. זאת אנבת', אוקי?" קיוויתי שזה יזכיר לו מה שהיא סיפרה לכולם. "על מה אתה מדבר? מה קרה לה?" הוא ממש סתום. "אז אתה הורג אותי או שאני מבקש מקלאריס?" "אני לא הורג אותך!" אמר עכשיו בכעס.

"אוקי." גם אני דיי כעסתי. פניתי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת. "לא עצור!" ניקו תפס בידי, "עזוב אותי." ניערתי את ידי. אבל הוא החזיק חזק. מבט מאיים עלי בעיני. "תעזוב אותי." לחשתי. לפני שאתפרץ עליו.

"לא." הוא גרר אותי חזרה. "ניקו תעזוב אותי!" הזהרתי. "מה קרה." התעקש. "לא משהו שקשור אליך." הרגשתי את אקולוסמוס כבדה בכיסי. מתחננת שאשלוף אותה. היית מאוד קרוב להיענות לבקשה.

"ניקו. תעזוב אותי. אני לא אלך לקלאריס." שקר. "אוקי? פשוט תעזוב אותי. אני נשבע שתראה אותי חיי עוד הרבה שנים." עוד שקר. "שחרר." הוא עזב את ידי לאט. "אני סומך עליך גבר." חבל.

יצאתי כמה שיותר מהר לפני שישנה את דעתו. והלכתי לזירת האימונים, קלאריס בטוח שם.
* * * *

"היי קלאריס!" צעקתי לה בזמן שהייתה באמצע קרב מול טיילר, נער מהביתן שלה. דעתה הוסחה לחלקיק שנייה וטיילר ניצל את זה כדי להכניע אותה.

"כל הכבוד, אידיוט." אמרה לי תוך כדי שהיא מעיפה בידה את הפגיון של טיילר. "מה היה כל כך חשוב שבגללו אתה חייב להפריע לי באמצע אימון."

הישרתי מבט לתוך עיניה הזועמות. "אני צריך לבקש ממך משהו." היא גיחכה. "ממני? כן, מה זה?" "הסתכלתי מסביב. "לא כאן, לא מול כולם." היא הרימה גבה.

"אוקי." אמרה והלכה אלי. הובלתי אותה לשדות התותים, המקום השקט הראשון שעלה לי בראש. נעצרתי והסתובבתי אליה. "מה. מה יש." היא יותר אמרה מאשר שאלה.

עצמתי לרגע עיניים. "את מבטיחה לעשות את מה שאני אבקש?" שאלתי בתקווה. היא בחנה אותי, מחפשת רמזים. "נראה." נאנחתי, כנראה שיותר מזה לא אצליח להוציא ממנה.

"אני צריך שתהרגי אותי." אמרתי, מנסה להדגיש כמה זה רציני. "מצחיק מאוד אפס. בשביל זה קראת לי?" אמרה בכעס. "לא אני רציני." הרגשתי תחושת דז'וו מהשיחה שלי עם ניקו.

היא שתקה. "רציני?" "כן." "לא." "מה לא?" הופתעתי. "אני לא הורגת אותך." החליטה. "אבל זה החלום שלך!" "בנאדם אתה יודע למה אני מתכוונת. חוץ מאת לוק לא הייתי הורגת חצוי בחיים."

לעזאזל. יהיה כל כך הרבה יותר קשה לעשות את זה לבד. "אוקי." משכתי בכתפיי מנסה להראות אגבי. "ביי." התחלתי ללכת. "תשמור על עצמך." הספקתי לשמוע אותה מסננת מאוחרי.

* * * *

אוקי, אז איך להתאבד. יש כמה אפשרויות, פגיון, סכין, חרב, חנית. הדרך הכי פשוטה היא אנקולוסמוס. כי היא כל הזמן אצלי פשוט. אבל איכשהו הרגשתי שאחרי כל מה שהיא "עשתה" כדי להציל, יסתור את עצמו לגמרי עם היא זאת שתהרוג אותי.

הרגשתי רע עם עצמי שאני עושה את זה ככה. מצד שני אני תמיד אוכל לפגוש את ניקו בשאול.. כחושבים על זה אם אקולוסמוס היא זאת שתהרוג אותי זה יהיה מין… הטובה האחרונה מצדה.

מענין עם היא תיהיה איתי בשאול. אבל זה לא הגיוני כי תכנית אני לא באמת אהיה שם. טוב זה דורש בדיקה..

הוצאתי את העט מהכיס ושלפתי את המכסה. תוך רגע החזקתי בידי חרב. הלכתי עם חרב שלופה עד לביתן אתנה. שהיה עכשיו ריק. הרגשתי חובה לעשות את זה שם. אני לא ממש יודע למה.

לא כדי להחזיר לה. אני חושב שכדי להראות לה את גודל הכאב שהסבה לי. היה לי מוזר שעד עכשיו לא ראיתי אותה כלל במחנה, אבל זה לא הדאיג אותי במיוחד.

הרמתי את אנקולוסמוס מולי ובחנתי אותה. היא מה שהרג כל כך הרבה. ועכשיו גם אותי.

הצמדתי אותה ללוח החזה. ותקעתי. כמה שיותר עמוק.  

הפרק הקודם		הפרק הבא