סוחר הנשמות-ננטש

הם הזריקו לי שוב את הרעל. ג'יימס בא. ראיתי איך הוא מסתכל עלי בחוסר עונים בזמן שהרעל חדר למחזור הדם שלי. הייתי מנסה לנחם אותו, להגיד לו שהוא יכול להיות בטוח שאחיה.

גם בלי לגלות לו על סוחר הנשמות. אבל הייתי יותר מידי שקוע בעצמי, זה בטח היה נראה בגלל הפחד. אבל זה היה בגלל אוליבר. כל כך רציתי לראות איך הוא נראה מתכת לברדס.

יש לו קול מושלם, מבנה גוף מושלם, יכול להיות שגם פניו נראות טוב? הרי הכי הגיוני שהן יהיו נוראיות, הוא מפלצת, הוא הורג כל כך הרבה, ודווקא את החשובים..

ומה היו הנצנוצים הסגולים שראיתי בעיניו. לא הגיוני שלעיניים שלו יש צבע סגול. זה פשוט לא טבעי. כן אבל גם מה שהוא עושה לא טבעי. טענתי כנגד עצמי.

חשבתי על התנאים שאני עומדת להציב בפניו, איך לנסח את זה כך שהוא לא יוכל לקחת מישהו שיגרום לי הרבה אבל. כנראה הוא צדק, אני באמת מאוד אנוכית, אבל מה כבר אני יכולה לעשות?

אם לא העזר באוליבר אמות, ואז כבר למה נתתי לו להרוג את אחי ואת אנייה, עדיף כבר לסיים עם זה. בטח בעוד שנה שנתיים לא אזכור דבר מן הלילות האלו.

"אנה," קולו של ג'יימס העיר אותי ממחשבותיי, ראיתי שרק אני והוא נשארנו בחדר. הוא עדף אותי בעדינות לאחור, כשלתי אחורה ונפלתי לישיבה, הכאב מתפס שוב במעלה זרועי.

עיוותי את פני. הוא התיישב לידי. "זה כואב?" שאל בחשש. "כן." לחשתי ועצמתי עיניים. "את פוחדת?" "לא, ואתה?" נראה שתשובתי הפתיעה אותו. "כן," הודה, "לא נראה שהרעל שהם הזריקו הפעם יפסיק להשפיע."

חרקתי שיניים. "תודה על העידוד." אמרתי בסרקסטיות. פתחתי עיניים וראית שהסתמן על פניו חיוך קטן, "לפחות את אופטימית." משכתי בכתפי. מנסה להתעלם מהעינוי של הרעל.

"תגיד, למה צ'רלי שונא אותי?" שאלי בסקרנות. הוא הביט לתקרה. "אני לא יודע, אין לי שום רעיון מתקבל על הדעת.." "אז יש לך רעיון לא מתקבל על הדעת?"

שאלתי בתקווה. הוא שוב חייך. "מכשף מרושע? מודע לזה שאת יותר יפה ממנו? אני באמת לא חושב שזה הגיוני." חייכתי גם.

הוא קם. "כבר מאוחר, ואני לא רוצה להיות כאן כש.. את יודעת." ראיתי כמה מרתיע אותו להיות נוכח במוות שלי. הנהנתי בהבנה. "אל תדאג, מחר אהיה חייה." הוא התעלם ממני והלך לכיוון הדלת.

תמיד תזכרי שאני אוהב אותך, עד השניות האחרונות." שנעתי את צעדיו ממשיכים במסדרון שעד שהקול נעלם לחלוטין.

בהיתי בדלת הסגורה, מחכה לאוליבר, אולי הוא לא יגיע? אולי הוא לא יגע להציל אותי מהעינוי שמתפס במעלה צווארי? אולי-....? "אנה!" מחשבותיי נקטעו, סובבתי את הראש במהירות וראיתי את סוחר הנשמות.

"הבהלת אותי." נזפתי. הוא גיחך. "מצטער, את לא פוחדת ממני נכון?" זה גם מה שהוא שאל בלילה הראשון.

"אני חושבת ש.... שלא. אני מניחה. אם אני ממשיכה להיעזר בך.." עניתי בהיסוס. "כן.." הוא נהיה עצוב. "יש לי עוד אישור?" הסתכלתי מסביב כאילו מחפשת תשובה. "כן.. אבל.. עוד כמה תנאים."

"עוד?" הוא שוב נהיה שמח. "בואי נשמע." "טוב אסור שאיכשהו הידיעה על המוות תגיע לרמקולים.. ושזה לא מישהו שפגשתי בחיי."

הוא הנהן בראשו. "אני חושב שאוכל לסדר זאת," עלה בי מעט אומץ. "אני יכולה לראות אותך בלי הברדס?" שאלתי. אני יכולה להישבע שהוא חייך מתכת לברדס.

 "כן, אבל לא כרגע, בזמן אחר, אנחנו נפגש שוב, תהיי בטוחה." זה לא נשמע מעודד. "אז להתראות," הוא נעלם מול הפרצוף שלי.

חושך אפל התחיל לעטוף אותי, הכאב נפסק. אבל נדמה כי הערפל הזה הרבה יותר כואב מהרעל, שורף אותי. מבפנים ומבחוץ. תהיתי עם אוליבר החליט לתת לי למות בכל זאת.

ניסיתי להדחיק את החושך הרעלני מעלי אבל הוא היה חזק מידי. אז ככה אני עומדת למות. הרעל הוא זה שיהרוג אותי בסופו של דבר. ככה... מחשבותיי התערפלו כמו החושך.

וכל הזמן הרגשתי שמשהו לא אנושי צופה בי בריכוז עמוק.

תגובות??

הפרק הקודם		הפרק הבא