האולימפידיה לליטוף דרקונים

"ברוכים הבאים להגוורטס, וברכותיי על התצרפותכם לבית הטוב ביותר - גריפנדור. אני הארי, ולצידי אוסקר. אנחנו נוביל אתכם למועדון ולמעונות גריפנדור. לכל מי שיש שאלה - בכל נושא - יכול לפנות אליי או לשאול את אוסקר."

הנאום הקטן של פוטר בפניי הצוציקים החדשים האלו ריתק אותי לגמרי, לא יכולתי שלא להתפעל מהנוכחות הבטוחה שלו ומכושר דיבורו השוטף. הוא היה נער סוחף, וכל תלמידי השנה הראשונה הביטו בו עם עיניהם המפוחדות בהערצה. האם גם אני נראה כמוהם כשאר אנ מביט בו? גם לי יש ניצוץ בעיניים וארשת פנים של אדם שזכה לחיזיון של מלאך? רציתי להחטיף לעצמי סטירה.

הארי הלך בראש הקבוצה ואני הייתי המאסף, מידי פעם עשינו עצירה קטנה והארי הסביר קצרות על המקום או על הדיוקנות וכדרך אגב שאל אותי האם הכל בסדר.

הדרך שבה העיניים שלו הביטו בי בכל פעם ששאל זאת גרמו לסומק להציף את לחיי ולשפתיי לגמגם תשובה עלובה בחזרה. אין לי מושג מדוע יש לו השפעה כזאת עליי.

כשהגענו לדיוקנה של האישה השמנה הארי נעצר והסתובב לכיוון הילדים וחייך למראה פניהם המבולבלות. הוא סקר אותי בשניות ושלח לי קריצה לפניי שדיבר.

"אוקיי, הגענו לדלת שמובילה לחדר מועדון גריפנדור."

הילדים התסכלו סביבם בנסיון נואש לגלות על איזה דלת מדובר, הם לא שיערו לעצמם כנראה שאחד הדיוקנות הוא המעבר למועדון.

אני זוכר את ההלם שאני חשתי בתור תלמיד השנה הראשונה ויכולתי להבין אותם בקלות למרות שזה היה ממש ממזמן. אני ילד גדול עכשיו - -כבר בן ארבע עשרה למרות שאני עדיין לא גבוה או שירירי במיוחד.

"זאת הדלת" הארי אמר בקול עליז והחווה בידו לכיוון הדיוקן "בכל פעם שתרצו להיכנס עליכם להגיד את הסיסמא שמשתנה מפעם לפעם"

"הסיסמא השנה היא קוקוס אטניוכוס, חזרו אחריי ביחד"

"קוקוס אנטיוכוס" אמרו הילדים והסתכלו בחשד על התמונה הגדולה שנעה על ציריה וגילתה בפנינו את גרם המדרגות שהוביל למקום המוכר והאהוב.

כולנו עלינו יחד במדרגות ואני כבר יכולתי להריח את ניחוח הבית. ההתרגשות אחזה בי ועצרתי את עצמי מלדחוף את כולם הצידה ולרוץ בכל המהירות לכיוון המועדון. יכולתי להרגיש את החמימות של האח ואת התחושה הפרוותית של הספות והשטיחים. דמיינתי איך אני נשכב במיטה שלי ומתכסה, שוכח מאבי השיכור וחסר הגבולות, מאימי הבוכייה והדואגת. מביתי הישן והעלוב, מהחדר הצפוף שלי ושל אליאס, מהמיטה הקטנה והלא נוחה שאני ישן בה מגיל אפס. שוכח את כל הצרות והבעיות עד לעוד כמה חודשים בהם אני עומד לישון בחדרי בבית האימתי שלי.

לפתע הרגשתי הבל פה ליד אוזני וקול עמוק ומוכר אמר בשקט "אוסקר, אתה חופשי עכשיו. אני אוביל אותם לחדרים שלהם. תודה רבה על העזרה"

מתי לעזעזאל הוא הספיק להגיע עד אליי ולעמוד קרוב כל כך? מרוב מחשבות התנתקתי לגמרי מהסובב אותי - דבר שקורה לי לא מעט.

כעסתי על עצמי שפספסתי את זה, הייתי צריך להיות מודע לזה שמישהו מתקרב אליי, מה אם זה היה רוצח או חוטף? אני לא יכול להיות אדיש כל כך ולא מחובר. ברגע שהארי הסתובב נתתי לעצמי סוף סוף פליק על הלחי הימינית.

"אוסקר, בוא הנה"

ראיתי את חבריי יושבים על אחת הספות והצטרפתי אליהם, טוני פינה לי קצת מקום לידו ונדחסתי בינו לבין מוזס השמן שהדיף ריח חריף של זיעה וברבריקיו.

טוני נתן לי בשקט צפרדע שוקולד ואני קיבלתי אותו בברכה. אם יש משהו שאני אמות בשבילו - זה שוקולד.

"אז איך היה להדריך את תלמידי השנה הראשונה עם פוטר?" שאל לפתע ג'וני שלא שמתי לב אליו עד הרגע ששאל.

הרגשתי עיקצוץ בבטן לאיזכור שמו של הארי "האמת שלא עשיתי הרבה, הייתי רק צריך ללכת מאחוריי הקבוצה ולהשגיח שאף אחד לא נעלם באמצע, הארי זה שהוביל ודיבר" אמרתי בטון הכי אדיש שיכולתי.

"נשמע אדיר, אוסקר" ג'וני אמר בקול נרגש.

"מה שתגיד" מלמלתי בשקט, טוני צחקק והגיש לי עוד צפרדע.

הערב עבר בנעימים: שיחקנו שח קוסמים, סיפרנו חוויות מהחופש, ניסנו כמה פריטים חדשים מהחנות של וויזלי, אכלנו כמויות אדירות של שוקולד שהביא איתו מוזס עד כדי כך שנדף ממני ריח של קקאו וחלב. ובעיקר דיברנו על סברינה פורד - מושא אהבתם של כל הבנים בשכבה.

כשנהיה קצת מאוחר המדריכים החלו לפנות אותנו לכיוון החדרים, אני נשענתי על הספה ורציתי שהרגע הזה לא ייגמר לעולם. לשבת בנוח ליד האח עם החברים הטובים שלך, לספר בדיחות ולאכול שוקולד - מה צריך יותר מזה? לא הרגשתי כיצד הזמן רץ וכבר השעה שתיים עשרה בלילה. בזמן שחבריי התקדמו לחדרם אני נשארתי לשבת עוד קצת ולקחתי את העיתון הראשון שהיה בהישג יד בזמן שהמדריכים עדיין מנסים לשכנע את שאר התלמידים להתפנות מהמועדון. סירבתי להאמין שהערב הקסום הזה נגמר ושמחר מחכה לי ולחבריי יום ארוך.

"אני חושבת שהבהרתי את עצמי מספיק שכבר מאוחר והגיע הזמן לעלות למיטה, נכון מר ליר?"

הורדתי את העיתון וראיתי את הרמיוני עומדת מולי עם ידיים על המותניים והבעה חמוצה. המדריכים האלו מתחילים לעלות לי על העצבים, לפני שנייה הם היו בדיוק כמוני ופתאום יש להם את הזכות לבעוט לי בתחת ולהיות אמא שלי בכל מה שקשור לזמן שינה.

"אל תהיי כל כך קשה איתם, הרמיוני" אמר לפתע קול מאחוריה, היא הסתובבה בכעס אבל כשראתה את הארי נרגעה מעט ופלטה במהירות לפני שניגשה לבנות שנה שלישית שישבו בקצה השני של החדר "תטפל בו, אני אלך לבדוק מה עם הפרחחיות האלו שם"

נעמדתי מיד והעברתי בלחץ יד בשערי, הארי הבחין בחוסר נוחות שלי ומבט משועשע עלה על פניו "הכל בסדר, אוסקר?"

"הכל מעולה" אמרתי ולא הבטתי בפניו.

לא להסמיק לא להסמיק לא להסמיק לא להסמיק לא להסמיק.

שיט.

"אז מדוע אתה לא הולך לישון כשמבקשים ממך בפעם הראשונה?" הוא נזף בי בקול עדיין משועשע ולא ידעתי אם אני אמור לקחת את זה ברצינות או גם להתבדח.

"א-אני לא-" 

הארי לפתע התקרב אליי וקטע את חוט המחשבה שלי, הנשימה שלי נעצרה והרגשתי את ראשי מסתחרר. הוא שלח את ידו ומרח משהו בזווית הפה שלי בזמן שהוא מביט בי בריכוז.

"כדאי מאוד שתעלה לחדר שלך עכשיו, מחר מחכה לך שיעור חשוב שדורש הרבה אנרגיות. למרות שאני לא בטוח שתצליח להירדם כלכך מהר אחרי כל השוקולד הזה" הוא אמר בקריצה והתרחק במהירות כפי שהתקרב.

עמדתי שם לא בטוח בעצמי כמה רגעים וניסתי להבין את משמעות דבריו. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה איך אני רוצח את טוני על זה שלא העיר לי שמרוח לי שוקלוד סביב לפה.

אשמח לתגובות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא