הרוס אותי

אני מצליח להתרחץ מבלי לאבד את הכרתי.

זה היה רק עם ספוג אמבטיה, אבל בכל זאת אני מרגיש יותר טוב. יש לי סף נמוך מאוד להפרעה; זה פוגע בעצם הווייתי. אני מתקלח בקביעות. אני אוכל שש ארוחות ביום. אני מקדיש שעתיים בכל יום לאימונים ולפעילות גופנית. ואני מתעב להיות יחף.

עכשיו, אני מוצא את עצמי עומד זקוף, רעב, עייף ויחף בארון. זה לא אידיאלי.

הארון שלי מופרד לחלקים שונים. חולצות, עניבות, מכנסיים, בלייזרים ומגפיים. גרביים, כפפות, צעיפים ומעילים. הכל מסודר לפי צבע, ואז גוונים בתוך כל צבע. כל פריט של בגד נבחר בקפדנות מותאמת אישית כדי להתאים את המדידות המדויקות של הגוף שלי. אני לא מרגיש כמו עצמי עד שאני לבוש לגמרי. זה חלק ממי שאני ומאיך שאני מתחיל את היום שלי.

אין לי אפילו מושג קלוש איך אני אמור להתלבש.

ידי רועדת כשאני מושיט יד אל הבקבוק הכחול הקטן שקיבלתי הבוקר. אני מניח שני כדורים בצורת ריבוע על לשוני ומאפשר להם להתמוסס. אני לא בטוח מה הם עושים; אני רק יודע שהם עוזרים לחדש את הדם שאיבדתי. אז אני נשען על הקיר עד שהראש שלי מתנקה ואני מרגיש חזק יותר ברגליים.

זאת משימה רגילה שכזאת. זה לא היה המכשול שציפיתי.

אני שם גרביים על הרגל הראשונה; תענוג פשוט הדורש מאמץ רב יותר מאשר לירות בגבר. בקצרה, אני תוהה מה עשו החובשים עם הבגדים שלי. הבגדים, אני אומר לעצמי, רק הבגדים. אני מתמקד רק בבגדים מאותו יום. שום דבר אחר. אין פרטים אחרים.

מגפיים. גרביים. מִכְנָסַיִים. סווֶדֶר. הז'קט הצבאי שלי עם הכפתורים הרבים שלו.

הכפתורים הרבים שהיא קרעה.

זו תזכורת קטנה, אבל זה מספיק כדי להניע אותי.

אני מנסה להיאבק בה אבל היא משתהה, וככל שאני מנסה להתעלם מהזיכרון, היא מתרבתת למפלצת שאי אפשר עוד להכיל אותה. אני אפילו לא מבין שנפלתי על הקיר עד שאני מרגיש את הקור מטפס על העור שלי; אני נושם חזק מדי.

ידעתי שהיא מפוחדת, מזועזעת, אפילו, אבל מעולם לא חשבתי שהרגשות האלה מכוונים אלי. ראיתי אותה מתפתחת בזמן שבילינו יחד; היא נראתה נוחה יותר ככל שחלפו השבועות. שמחה יותר. רָגוּעַה. הרשיתי לעצמי להאמין שראתה עתיד עבורנו; שהיא רצתה להיות איתי ופשוט חשבה שזה בלתי אפשרי.

מעולם לא חשדתי שהאושר החדש שלה הוא תוצאה של קנט.

אני מעביר את ידי הטובה לאורך פני; לכסות את הפה שלי. הדברים שאמרתי לה.

נשימה עמוקה.

איך נגעתי בה.

הלסת שלי מתוחה.

בבת אחת אני מפציר במוחי לדמיין רק קירות. קירות. קירות לבנים. גושי בטון. חדרים ריקים. שטח פתוח.

אני בונה קירות עד שהם מתחילים להתפורר, ואז אני מכריח קבוצה אחרת לתפוס את מקומם. אני בונה, בונה וממשיך לדחוף עד שהמוח שלי ברור, לא מזוהם, לא מכיל כלום חוץ מחדר לבן קטן. אור אחד תלוי על התקרה.

לְנַקוֹת. וטהור. ללא הפרעה.

אני ממצמץ בחזרה במבול האסון הנלחץ אל העולם הקטן שבניתי; אני בולע בחוזקה את הפחד הזוחל במעלה גרוני. אני דוחף את הקירות לאחור, עושה יותר מקום בחדר עד שאני יכול סוף סוף לנשום. עד שאוכל לעמוד.

לפעמים אני רוצה שאוכל לצאת מעצמי לזמן מה. אני רוצה להשאיר את הגוף השחוק הזה מאחור, אבל השרשראות שלי יותר מדי חזקות, המשקולות שלי כבדות מדי. החיים האלה הם כל מה שנשאר ממני. ואני יודע שלא אוכל לפגוש את עצמי במראה למשך שארית היום.

פתאום אני נגעל מעצמי. אני חייב לצאת מהחדר הזה בהקדם האפשרי, או שהמחשבות שלי ילחמו נגדי. אני עושה החלטה חפוזה ובפעם הראשונה, לשים מעט לב למה שאני לובש. אני מושך על רגליי זוג מכנסיים חדשים ומסתובב בלי חולצה. אני מחליק את זרועי הטובה אל תוך שרוול הבלייזר ומאפשר לכתף האחרת להרים את הכרכרה נושאת את זרועי הפצועה. אני נראה מגוחך, חשוף ככה, אבל אני אמצא פתרון מחר.

ראשית, אני צריך לצאת מהחדר הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא