הילדה של הוגוורטס

"קלייר!" מינרווה מקגונגל סקרה את רחבי הטירה, הפעם הארוחנה שמישהו ראה את קלייר היה לפני מספר שעות והיא כבר הייתה מודאגת "קלייר! איפה את?"

לשמחתה של מינרווה הייתה זו חופשת חג המולד, אם התלמידים שלה היו רואים אותה במצב הזה...

אחרי שחיפשה בכל מקום שיכלה לחשוב עליו בטירה היא יצאה החוצה, מתפללת בליבה שקלייר פשוט משחקת על המדשאות איפה שהוא...

אבל עכשיו נשאר רק מקום אחד שמינרווה יכלה לחשוב עליו, מקום שהיא הזהירה את קלייר מפניו עשרות פעמים...היער...

מינרווה צועדת בחשש אל תוך היער, היא יודעת בדיוק מה חי שם...

"פירנזה." מינרווה אומרת בהקלה כשהיא מגלה את הקנטאור האדיב צופה בה מאחורי אחד העצים "תוכל לעזור לי?"

"פרופסור מקגונגל, מה קרה?" פירנזה יוצא מבין העצים ובוחן בדאגה את דמותה המוזנחת, למרות שהוא לעולם לא יודה בזה, הוא חיבב את הפרופסור הקפדנית. בזכותה הרבה פחות סייחי קוסמים נכנסו ליער והציקו לקנטאורים "מה את עושה כאן?"

"הבת הקטנה שלי, קלייר נעלמה." מינרווה אמרה, קולה על סף היסטריה "היא רק בת חמש ואני חוששת שהיא נכנסה ליער. ראית אותה?"

"ראיתי סייחה צעירה, היא עברה כאן לפני מספר שעות." פירנזה מניד בראשו "אבל אני לא בטוח שהיא שלך, היא לא לגמרי מכשפה."

"היה לה שיער בהיר ועיניים חומות?" מינרווה נדרכת כשפירנזה מהנהן "לאן היא הלכה?"

"לכיוון ההוא." פירנזה מורה בידו אל עומק היער "לאיפה שצומח עץ המכשפה."

"עץ המכשפה?" מינרווה שואלת בזמן שהיא מתחילה ללכת לכיוון שהצביע פירנזה "איך הוא נראה?"

"זהו עץ סיסם בעל ענפי ערבה." פירזנה מסביר בשלווה "הקנטאורים מכנים אותו עץ המכשפה בגלל שהעלים שלו משמיעים קול המזכיר לחש קסמים."

עד שהוא סיים את המשפט מינרווה כבר נעלמה בין העצים, פירזנה משך בכתפיו וחזר ללהקתו.

"אמא!" לאחר מספר דקות של הליכה מינרווה ראתה את קלייר רצה לקראתה.

"קלייר!" מינרווה חיבקה בחוזקה את הילדה "כל כך דאגתי! הלכת לאיבוד?" היא העבירה את ידה בשיערה הסבוך של בתה.

"לא, אמא." קלייר מצחקקת "הכפתורים שלך התבלבלו!"

מינרווה מעיפה מבט לחולצתה ומגלה שקלייר צדקה, היא קפצה ממיטתה ברגע שהבחינה בחסרונה של קלייר, אז היא לא ממש הקפידה על לבושה...

"קלייר, מה עשית כאן?" מינרווה מסדרת את כפתורי חולצתה במבוכה "הפחדת אותי."

"סליחה אמא." קלייר השפילה את מבטה "נרדמתי."

"נרדמת? כאן?" מינרווה שואלת, קולה מלא הקלה.

"לא כאן." קלייר מצביעה למקום ממנו הופיעה "אצל אמא."

"אצל אמא של מי?" מינרווה לא מבינה את ההסבר של הילדה "איפה?"

"אמא שלי." קלייר מושכת בכתפה למראה הבעתה המבולבלת של מינרווה "בואי, אני אראה לך!" היא גוררת את מינרווה אל קרחת יער קטנה.

במרכז הקחרת עומד עץ מווזר למראה, העץ עצמו נראה כעץ סיסם, אבל צורת ענפיו ועליו כשל עץ ערבה.

"אמא." קלייר מובילה את מינרווה עד גזע העץ ומניחה את ידיהן עליו "תכירי את אמא." היא אומרת ברשמיות.

בהתחלה מינרווה בטוחה שמשהו השתבש אצל קלייר, היא לא הייתה צריכה לתת לסנייפ להשגיח עליה...

אבל אז נשמע קול, או שניים בקרחת היער.

"שלום." הקולות נשמעים מוכרים למינרווה, היא כמעט מזהה אותם "פרופסור, זוכרת אותי?"

"ליילה?" מינרווה שואלת בתדהמה כשהיא מזהה את הקול "זו את?"

"אני והובי." העץ המשונה אומר בשלווה "את זו שמטפלת בבת שלנו?"

"כן, זה בסדר?" מינרווה אומרת בחשש, היא לא רוצה להיפרד מקלייר שלה.

"זה נפלא." כשמינרווה בוחנת את העץ מקרוב היא רואה זוהר קלוש בשורשיו "איך קראת לבת שלנו?" הן שואלות בסקרנות

"קלייר." מינרווה מביטה לכיוון הילדה, נראה שהיא אבדה עניין בשיחה, היא טפסה על העץ הקסום בהנאה "קלייר דפני מקגונגל." היא קיוותה שקלייר לא תיפול מענף הגבוה עליו טיפסה.

"זהו שם אחר ממה שחשבנו עליו, אבל הוא מקסים." עליו של העץ נעו, למרות ששום משב רוח לא עבר בקרחת היער "אל תתדאגי, לא ניתן לה ליפול."

"איזה שם רציתם לתת לה?" הפעם תורה של מינרווה להיות סקרנית.

"הופ." קולות העץ היו מלאים באהבה "כי היא העניקה לנו תקווה."

הפרק הקודם		הפרק הבא