"אקדחו של צ'כוב" / ליאן

פרק שלישי:

מגדלנה ג'ונס תלתה את חלוקה הכהה על הקולב כשנכנסה לחדר האפוף שיקוי מחטא. 

היא אהבה את ריח הניקיון שבירך אותה בכל בוקר כשנכנסה למרתפי יחידת העלומאים. הוא היה אותו ריח ביתי ונעים שהקנה ביטחון מאז הייתה נערה צעירה ומתלמדת ביחידה. 

כשמגבעתה מונחת בעצלתיים על ראשה, מגדלנה דידתה, עוד מעט מנומנמת מעוד לילה של עבודה- לעבר הלוח. 

מולה הייתה מונחת גופתה הצעירה של שרלוט הייד. את ברט הם לקחו לא מזמן לחדר הצדדי, שם המתלמד של מגי- אלוורס- יקרא את 'הילת המוות' שלו ויחליט מה ניתן ללמוד ממנו, לפני שהעניין יועבר לידיה המקצועיות. 

אתמול החלה מגי 'לקרוא' את שרלוט. מדובר בקוסמת צעירה, עוד לא בת 23, שאיבדה את חייה בלילה אחד אפל. 

ההילה של הייתה מעורפלת ומבלבלת... הילה של נערה צעירה, ככל שהייתה מיס הייד, מגי תיארה לעצמה שתמצא בה היסוס של חוסר ניסיון מהול בתום נעורים. אבל היה משהו מעבר לכך בשרלוט. 

מגי זכרה שסיפרה להרמיוני וויזלי על ביאור ההכרה שניסו להטיל על האישה. אם ניקח בחשבון את אירועי היום האחרונים, בנוסף למה שידעו עד עכשיו- אז... אז מתקבל משהו מוזר ובלתי ברור. 

קוסמת שבקושי עברה את גיל הבגרות, מה היא כבר יכולה להסתיר? לכאורה כלום... אבל מגי הייתה חכמה יותר משנראה לעין.

העלומאית בחנה אותה מכל זווית אפשרית, עיניה מצטמצמות, כשאל החדר התפרץ אלוורס, כולו נרגש. 

"שלום, ג'ונס, בוקר טוב, ג'ונס," הוא אמר, מתנשף. 

היא הפנתה ראשה אליו לפני שעיניה תרו בחדר. "בוקר טוב גם לך, אלוורס. התפרצויות הבוקר שלך לא מאכזבות, כתמיד." 

הוא בחר להתעלם ממנה. "ביצעתי 'קריאה ראשונית' להומברט הייד," הוא אמר, מנסה להסדיר את נשימתו, "יש משהו שאני חושב שכדאי שתראי."

מתחת לגשר האדפורד בשכונת גלייסטון-ווסט של לונדון תחתית נשמע צחוקם של ילדים, כשתומאס ורוברט בני העשר שיחקו בכדור. היה זה מזג אוויר קריר, אך לא קריר מדי, ולילדי שכונת העוני לא היה יותר מדי מה לעשות מלבד לשחק בחצר בכדור שהם בעצמם עיצבו משאריות גרביים. 

תומאס בעט את הכדור המעופש בחוזקה, והוא הדרדר לערוץ הנחל שמאחורי הגדר שהפרידה את הכביש מהגבעה שעליה שיחקו. הכדור התגלגל מטה עד שאבד מעיניהם של שני הילדים. 

תומאס נאנח. "נו, רובי!" הוא רטן, "תראה מה עשית! עכשיו הוא הלך לאיבוד!" 

רוברט צמצם את עיניו אל עבר חברו, לפני שכתפיו צנחו. "נו, כדאי שאלך להחזיר אותו, אם ככה," הוא מלמל לעצמו לפני שפנה לרדת בערוץ הנחל. 

האדמה הייתה בוצית ורטובה, ורובי נזהר שלא להחליק וליפול על ישבנו. הכדור פשוט נח שם, מטרים ספורים ממנו, ורובי נזהר בדרכו עליו. 

מאחוריו, עומד בבטחה על ראש הגבעה עמד תומאס, משגיח- מותח את צווארו ומוודא שהכל בסדר. 

גבותיו של רוברט הצטמצמו. הכדור המאולתר שלהם התגלגל לצד מה שממבט ראשון נראה כמו שקית זבל שחורה, גדולה ומבריקה. 

הוא הרים את הכדור, והטה ראשו הצידה כשהבין שאותה שקית שחורה הייתה מונחת בפוזיציה מעט חשודה. בסקרנות של ילד, הוא התקרב כדי לבדוק מה הדבר בדיוק שנח לו שם ליד המים. 

"רובי!" קולו של תומאס נשמע קורא לו, "מצאת את הכדור?" 

"כ...כן!" ענה רוברט, עיניו לא עוזבות את השקית השחורה, שכנראה לא הייתה שקית באמת. 

"אז בוא כבר!" 

רוברט מצמץ. "חכה רגע!" הוא קרא, והסתובב למספר שניות, לפני שחזר להביט בדבר המוזר לרגליו, "יש פה משהו!" 

"עזוב את זה! זה סתם זבל!" תומאס נשמע חסר סבלנות. 

אך רובי לא מיהר להקשיב לו. בזהירות, הילד הקטן רכן לכוון השקית הבלתי מזוהה, ועיניו נפערו כשבמקום ניילון חד פעמי, אצבעותיו חשו בקטיפה יוקרתית. 

הוא הזיז את הבד, דוחף בכוח את הדבר המשונה שנזרק על הבוץ הקפוא, וכשזיהה את מה שרואות עיניו איבד את שיווי משקלו, מעד אחורנית ונפל על ישבנו. 

זעקת אימה בודדת נשמעה בשכונת העוני, שולחת את העורבים שעל עמודי החשמל הרחק משם.

לומר שהשכנים של משפחת הייד היו אנשים משונים, היה כמו לתת להם מחמאה רצינית. יחסית לשכונה עמידה בהוגסמיד, מקברייד לא חשב שנתקל באנשים יותר מוזרים מאלה שנאלץ לשוחח אתם היום. 

השכנה של בני משפחת הייד, גלאדיס בינקס, הייתה גברת רכלנית ביותר, שלא חסכה בביקורת מרומזת ולא כל כך מרומזת על בני הזוג הייד. 

"זה לא מפליא אותי שהם הסתבכו בצרות," היא שיתפה את מקברייד מוקדם הבוקר, כשהזמינה אותו להתיישב לידה בחדר ההארחה ולנסות את מתכון הבירצפת הביתית שלה (שהייתה מזוויעה, תודה על ההתעניינות). "הם היו אוהבים להעמיד פנים שהם אנשים נורמטיביים, אבל אני ראיתי מעבר למסכה הזאת שלהם," היא אמרה בטון מתנשא, "עליי הם לא עבדו." 

"את יכולה להסביר?" מקברייד השתנק, מנסה להסוות את האדמת שחש בפניו ואת הדחף הבלתי נשלט להקיא. 'איך היא יכולה לשתות את הדבר הזה?' הוא הביט בכוס הבירצפת כאילו תנשוך אותו בעוד רגע, 'יש לזה טעם של שתן קופים טבול בחומצת פולימיצי'. 

"הו, כן," גלאדיס הנהנה בחשיבות עצמית, "היו איתם כל הזמן בעיות. האירוניה חיה ומתה עם השניים האלה. אתה יודע שברט היה מסונף למשרד הקסמים?" מקברייד הנהן באיטיות וגלאדיס המשיכה- "הם מינו אותו להיות פקיד ראשי על הגנת קטינים. תאונת קסם, אתה יודע. אם הם ידעו מה הולך אצלו בבית... המ!" 

מקברייד לא היה צריך לזייף התעניינות. "למה את מתכוונת?" הוא שאל. 

היא הביטה בו כאילו נחת מהירח, למרות שבוודאי ידעה שאין לו סיכוי לנחש אם לא תספר לו על ההתרחשויות, "אני מדברת על הילד הזה שלו, כמובן!" היא אמרה כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם, "איך שהם התייחסו אליו, זה לא מפתיע אותי..." 

טון הדיבור והדברים לכדו את תשומת לבו של ההילאי. "אני אשמח אם תרחיבי," הוא השיב באיטיות. 

גלאדיס נאנחה. "הם היו מכים את התינוק שלהם," היא אמרה בביטחון עצמי גמור. 

לזה מקברייד לא ציפה. גבותיו הגיעו למצחו בהפתעה, "את בטוחה בזה? זו האשמה רצינית מאד." 

המכשפה הנהנה. "בוודאות לגמרי," היא הניחה את כוס הרעל על השולחן כשהיא ריקה. "נתחיל מזה שלעתים קרובות היינו שומעים בכי מהבית," כשמקברייד פתח פיו לענות גלאדיס השתיקה אותו בהנפת יד קצרה, "ולא בכי אופייני לתינוק. לי היו ארבעה, אני יודעת לזהות את המצבים האלה. זה היה בכי אחר, של מצוקה," הטון שרמז על שיגעון זקנה נמוג לחלוטין, מותיר אחריו רצינות וחומרה, "כמה פעמים ראיתי אותם יוצאים במהירות מהבית כשלואי צורח ונראה כאילו חבטו בו." 

עיניו של מקברייד התרוצצו בחדר, ונראה כאילו הוא חושב לעומק, "כמה פעמים ראית פיזית סימנים על הילד?" הוא שאל, פותח את הפנקס ששמר בגלימה, שולף את הנוצה ומתחיל לכתוב במרץ. 

"כן, תרשום, תרשום את זה. פעמיים לפחות!" ענתה גלאדיס, נועצת מבטה בפנקס. "והייתה ילדה קטנה שמה, אחיינית שלהם אולי? ככה ברט אמר לי יום אחד. אמר לי שהוא עשה בייביסיטר לילדה של אחותו. יצור קטן וחמוד. בפעמים שהוא השגיח עליה בשביל ג'אסטין היא נראתה מדוכדכת, המסכנה. היא נראתה כאילו הדבר האחרון שמתאים לה זה להיות בחברתם של הדודים הרעים. נתתי לה עוגייה יום אחד. מתוקה כזו, ג'ינג'ית שובבה. אני חושבת ש-" 

"..אהמ, גלאדיס?" הוא שאל, קוטע את מחשבותיה של האישה שהחלה סוטה מהנושא, "בואי נדבר רגע על לואי. אם חשדת שמתעללים בו, למה לא דיווחת על העניין לאף אחד?" 

"ומניין לך שלא?" גלאדיס זקפה גבה בהיעלבות, "פעמיים היו פה ראשי היחידה להגנת קטינים בבית שלי. אבל הם היו הממונים עליו. אתה חושב באמת שהם היו בודקים לעומק מה קורה שם? הכל רקוב במשרד הקסמים, וסלח לי שאני אומרת זאת, אני יודעת שאתה עובד תחתם. אבל ככה זה. הא... לואי המסכן." 

מקברייד נראה מהורהר לרגע. "מתי ראית את הילד פעם אחרונה?" 

גלאדיס שקלה לרגע. "כמה ימים לפני ה... לפני התקרית," היא אמרה, "הם חזרו איתו הביתה באחר צהריים כלשהו. שרלוט כרגיל ריכלה עם ברט. היא עשתה את זה הרבה מאד באותו היום, ו...הו! לא סיפרתי לך מה קרה ביום ההוא!" עיניה התמלאו אור של רכילות חדשה. 

זוהי גלאדיס בינקס, לשירותכם. 

"מה קרה?" שאל מקברייד. 

"זה היה ביולי... לא, ביוני! ביוני!" נזכרה המכשפה, "אני רוקחת לי שיקוי לכאב ראש, כשפתאום אני שומעת צעקות מבחוץ," מקברייד נראה מסתקרן שוב, וגלאדיס המשיכה לספר. "אני יוצאת... ודמיין את חוסר הפליאה שלי כשאני רואה תקרית בבית הייד," השכנה דימתה תנועת הצבעה לכוון מזרח, "אני רואה שם איזו אישה צעירה שבחיים לא פגשתי, עומדת וצועקת על שרלוט הייד בגינה. גידופים וקללות שבטח היו מרוויחות לה שטיפת פה במים וסבון אם הילדה החצופה הייתה נכדה שלי." 

"מה האישה צעקה? את זוכרת?" 

"חוץ מהקללות?" גיחכה המכשפה הקשישה, "משהו כמו 'את לא תתחמקי מזה', 'אני אהרוג אותך בשנתך', 'את תשלמי על מה שעשית, פסיכית'...דברים כאלה. שרלוט קיללה אותה בחזרה וצעקה עליה הרבה, קראה לה 'משוגעת' ו-'חבל שלא קברו אותך בחור שממנו לא היית צריכה לצאת'. זו הייתה סצנה די ברוטלית, אני חייבת לומר. הן נראו כמו שתיים שיצאו מהמחלקה הנפשית של הקדוש מנגו. אבל אפילו יחסית לשרלוט הייד התקרית הזו הייתה מוזרה. לא הפתיעה אותי, אבל מוזרה בהחלט." 

תחושה שונה מלאה את בטנו של מקברייד. יכול להיות שיש להם חשודה ראשונה? 

"גלאדיס, תודה רבה מאד על שיתוף הפעולה מצדך. זו עזרה גדולה מאד ליחידת ההילאים," גלאדיס נראתה מרוצה מהמחשבה שיכלה לעזור. אז מקברייד שאל, "תוכלי לתאר את האישה הזו?" 

מבטה המואר של גלאדיס צנח. "אני מצטערת, אבל אני לא חושבת שאוכל לעזור לך בזה. האישה הייתה לבושה בגלימה וכיסוי ראש. שניהם בצבע ירוק אזמרגד. לא ראיתי את הפנים שלה." 

'כמובן', חשב מקברייד ברוגז, ונאנח; זה היה קל מדי. 

"אבל לפי הקול אני יכולה בוודאות לומר לך שהיא לא מקומית," קבעה השכנה, "אני יודעת לזהות היטב את המבטא של הוגסמיד, והיא לא הייתה מכאן. גובה ממוצע, קול של נערה צעירה. פה מחוצף מאד. אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שהיא בוגרת הוגוורטס בגילה, אולי בכמה שנים מבוגרת יותר."

מגי הסיטה מבטה לכוון הדלת כשהרמיוני נכנסה לחדר, ידה עולה לכסות את פיה מייד, עיניה נעצמות בחוזקה לרגע. 

עיניה של העלומאית הביעו סימפטיה. "בחילות בוקר?" שאלה בהומור והבנה. 

הרמיוני הנהנה. "הריחות פה לא עוזרים במיוחד, וטכנית השם "בחילות בוקר" הוא הטעייה משוועת. אלו "בחילות-כל-היום" אם נדייק בהגדרה," ההילאית לקחה נשימה עמוקה, "אלוורס אמר שיש לך חדשות?" 

"הו, כן!" ענתה מגדלנה בחיוך, ובהינף שרביט החדר הוחשך למעט כדור אש כחול שהקנה לחדר המעבדה אור אולטרה-סגול רך. היא סימנה להרמיוני להגיע להיכן ששרלוט, או מה שנותר ממנה- הונחה על מיטת הנחושת. 

העלומאית הצביעה על פניה ועיניה הפקוחות של שארלוט. 

"למה היא מונחת ככה?" שאלה הרמיוני. המראה היה מטריד. עיניה המתות של שרלוט נראו כבוהות בהן. 

"הו, לכך יש סיבה טובה, גברת וויזלי," אמרה מגי בדרמטיות, ובהינף שרביט נוסף ותנועת משיכה, כבו עיניה של הקורבן הצעיר. 

אז הבחינה הרמיוני במה שעניין את העלומאית. שני כתמים עדינים על העפעפיים והעור. "זה... מה שאני חושבת שזה?" 

מגי הנהנה, "כתמי לחץ, בהחלט," שיתפה העלומאית, "מכפפות מעור-עופר צעיר. הופעל לחץ עדין אך ברור על העיניים שלה. לאחר שהיא נרצחה עיניה נותרו פקוחות לרווחה, והרוצח עצם אותן בשבילה. מכאן הכתמים, אלו טביעות הכפפה שלו." 

לקח להרמיוני שנייה נוספת להבין את המשמעות. 

"הוא הכיר אותה." 

מגי הנהנה באיטיות. 

"והיטב." 

הנהון נוסף. 

הרמיוני ניסתה לעבד את המידע בראשה, מה שלקח מעט יותר זמן מהרגיל, עקב "טפשת ההיריון" שלה. אבל בסופו של דבר היא ידעה תמיד אלו שאלות לשאול. 

"על הבעל הופיעו טביעות כאלה גם כן?" 

"לא," ענתה העלומאית מיד, "הרצח שלו היה הרבה יותר 'נקי' משל האישה," היא החוותה על שרלוט שהייתה שכובה ללא ניע על מיטת הנחושת, "לדעתי הוא כלל לא נגע בזכר." 

עיניה של הרמיוני התרוצצו; "לעומת שרלוט... שלפי כל האינדיקציות הוכתה למוות." 

"אכן..." ענתה מגי, מושכת ארוכות את המילה. 

"אז הרוצח מכה את שרלוט... גודע את חייה ללא רחמים כלל, אבל בסופו של דבר עוצם את עיניה... מה שמראה על סוג של קירבה," היא מנתחת את העניין עמוקות. "בעוד את הבעל הוא הורג מיידית. זה מראה כי כל הזעם שלו היה מרוכז בשרלוט. רגשות מעורבים... מצד אחד רצח ברוטלי, מצד אחר חמלה כשהוא נשאר שנייה נוספת בכדי לעצום את עיניה." 

מגי מהנהנת בהסכמה. "פסיכולוגיה חברתית זה הקטע שלך, הרמיוני..." העלומאית אמרה באיטיות, "אבל אני חושבת שלא יהיה מופרך להאמין כי שרלוט הייתה המטרה האמיתית של הקוסם האפל שאת מחפשת. יכול להיות שברט היה פשוט... נזק משני."

הפרק הקודם		הפרק הבא