לוריאן-התחייה?

"אז" אומרת לקסה ושמחה (כימרה המזהה שמחה) רידקה בידיה. "נהוג בחתונה של ספאנים להתחייב זה לזה, לשבור קרח, כדי להתנהג בלי מעצורים, לברך קצת, ולהשתמש במורשת של גארד שגארד מעניק לו לחצי שעה, המורשות מצטלבות ולוריאן מעניק להם משהו. כל פעם זה דבר אחר".

אני ואלה יושבות על מיטתה של לקסה, בבקתה המהממת שלה.

"אבל בחתונה של גארדים זה שונה. אני רוצה שמרינה תיזכר בחתונה של דודה שלה," היא מגישה לי משהו. אני מריחה אותה, "עוד לא," היא אומרת לי, ואני מרימה גבה. "לך," היא פונה לאלה," אני מעניקה זיכרון, קיבלתי מורשת לחצי שעה מג'ון הקיסמיק המטורף שלך, מורשת להעברת זיכרונות," היא אומרת ומושיטה את ידה אל מצחה של אלה, סנטימטר ממנו היא עוצרת, "את, חכי עם החומר שהבאתי לך". שתינו אחוזות התרגשות, אני בת 24 מביטה בצעירה בת ה18 המתכוננת לחתונתה. לקסה לבסוף מצמידה את אצבעה למצחה של אלה, ועיניה של אלה נעצמות, והיא נשכבת לאחור, לקסה נראית רגועה.

לקסה עוצמת את עיניה ברוגע, ומנחה את אלה המנותקת לזכור בבהירות בעזרת המורשת שלה את הזיכרון המועבר.

אלה שוכבת שם במשך שעתיים. אני טיפה מודאגת בהתחלה, אבל לנוכח מבטה של לקסה אני מבינה שזה מה שאמור לקרות.

במשך השעתיים אני ולקסה יושבות דוממות, מסמנות זו לזו להיות בשקט, מביטות באלה, המוחה דמעות, צוחקת, מאושרת.

אחרי שעתיים, היא אט אט קמה, מנופפת לאויר, עדיין מנותקת, עיניה עצומות, והיא פשוט יושבת ומחכה, לקסה לוקחת סיאטריס ומצמידה למצח שלה. היא שוב מצמידה את אצבעה אל אלה, והפעם אלה קמה בבת אחת, ומחבקת את לקסה בחוזקה.

"תודה רבה.  תודה! זה היה כל כך מרגש. את חייבת לספר לי הכל על ההורים שלי, תודה רבה!" היא קוראת אל תוך שערה של לקסה.

לא ידעתי שזה ירגש אותה כל כך, היא אומרת לי בשפתיה, ללא קול.

"כמה זמן הייתי פה?" היא שואלת כשלבסוף היא ניתקת ממנה.

"שעתיים" אני עונה, עדיין קצת בהלם ממה שקרה.

"מה? היה כתוב בשעון שעל הקיר של החופה שעברו 8 שעות!"

"זה עובר בהרצה, ככה ג'ון הסביר לי" אומרת לקסה.

"אלה, מרינה ישבה דוממת זמן רב, נדבר על החוויה שלך אחר כך, בואי ניתן למרינה לעבור משהו גם כן, ואז החתונה תומחש לשתיכן כראוי".

היא אומרת לי להסניף את החומר שהגישה לי מקודם. אני מבינה שזה סמים.

בקול רגוע היא אומרת לי לחשוב בראשי על דודה, חתונה, ושמחה, ועל אלה היא פוקדת לאחוז במפרק ידי.

אני כבר מעורפלת ונמצאת במקום אחר. בלוריאן היפה, מרחוק אני שומעת את לקסה אומרת משהו לאלה, ואז, אני גם מרגישה את הרוח המדהימה של לוריאן, את היופי האדיר, את הדשא תחת כפות רגלי היחפות, אני קטנה מאוד, עם שמלה לבנה פשוטה ופס אלכסוני כתום לאורך מתני. איכשהו אני יודעת שזהו לבוש מסורתי בשביל בנות בגילי בחתונות.

המוני רגליים מסביבי, המון צחוק, וגם ילדות בגובה שלי לידי. אנחנו משחקות בצווחנות ולכולנו בשער קלוע צמה עם פרחים שלא ראיתי מעולם בשערנו. אנחנו כל כך יפות, דוגמניות בכדוה"א. אנחנו מתוקות.

לפתע זוג ידיים תופס אותי ומדגדג אותי.

"דודה פאן!" אני אומרת בלוריות ילדותית.

היא לבושה בשמלה כתומה בהירה מנופחת, ופס לבן אלכסוני לאורך מתניה.

שערה מפוזר בקלילות מדהימה, מי לוריאן נוצצים כיהלומים על שערה.

היא גם ממש יפה. 

היא לוקחת אותי ומרקידה אותי על רחבת הריקודים הצבועה בלבן וכתום.

"דודה פאן! דודה פאן!" אני קוראת בקצביות ורואה את כולן רוקדות ריקוד מסובך ומדהים, "הריקוד הזה לא היה כל כך טוב, סליחה מתוקונת שלי" היא לוחשת לי, ואני המבוגרת כמעט נופלת, זה קליל?

אני רצה לשולחן האוכל ורואה מאכלים שלא זכרתי שקיימים בכלל.

לא ניתנים לתיאור.

המשקאות שם.

הייתי מוקסמת. עמדתי מול הבופה עם חברות הקטנות שלי, ועם הבנות דודות שלי, היינו מוקסמות מהאוכל המסודר בקפידה, זוחלות מתחת לשולחנות, קושרות את השרוכים של המבוגרים. כשהגענו לשולחן של הסבים וסבתות רבות, ברחנו בציחקוקים וצווחות.

אחר כך היה הטקס. הוא היה קשה לתאר. פשוט אני והבנות דודות, המשפחה הענקית שלי ומלא מלא מלא לוריים, פשוט עמדנו והבטנו במורשות המתלכדות, בעיניים הזורחות לדקה בלוריילייט, ביופי המדהים המתמשך.

ואז חזרנו לריקודים ומשחקים באיטיות.

הסתכלתי בשקיעה, היא מרהיבה, הגענו בבוקר. אני כולי נמצאת בתוך החתונה המדהימה הזו.

אני מנופפת ל'דודה פאן!'.

אני לוקחת בובת עשב שמתחפשת למי שאני רוצה שזה יהיה.

אני אומרת ביי למשפחה הענקית שלי, ולאט לאט מתעוררת.

אני מתחבקת עם לקסה, מודה לה כל כך על החוייה המדהימה.

אחר כך אני  מתיישבת על המיטה ושואלת כמה זמן הייתי מנותקת.

שעתיים ושלוש דקות, עונה אלה.

אבל הפנים שלה נראות חושבות.

"יש לך משפחה ענקית, הייתה לי קצת יותר קטנה".

לקסה צוחקת.

תגובות או שזה נחתך. תגובות בקשהההההההההההההההההההה

הפרק הקודם		הפרק הבא