אור בוהק נכנס בין החלונות המפוארים יותר מן המידה הנדרשת, אך האישה שהתעוררה מאור החמה הייתה רגילה כבר לפאר זה, שהיה קיים בכל רחבי ביתה בצורות שונות. היא סירקה את שערה בעודה נזכרת בשיחתה עם הוריה אמש. באותה שיחה, הוריה הביעו את דאגתם לגבי תוכניותיה של הבחורה, וניסו להסיט אותה מהרעיון של להקים בית ספר. אך למרות ניסיונותיהם הרבים, רוונה נשארה קשת עורף, כי ידעה שזהו הפיתרון הטוב ביותר, גם אם יכלול סכנות מספר. חברה גודריק כבר ביקר אותה מספר פעמים, בהן ארגנו את תוכניותיהם וחיפשו תומכים להקמת הדבר. גם בעיניה של רוונה הרעיון היה מרחיק לכת, אך ממשי בהחלט. הם ציפו שלא יענו להם הרבה אנשים, הרי כל כך הרבה אנשים לא ידעו קרוא וכתוב, ובודדים עוד יותר היו אלו שהתעניינו בדבר. דבר זה גרם לרוונה להתאוות עוד יותר שיוכלו להקים את בית הספר. בשל כך, היא התלהבה ביותר כאשר ראתה אדם שחור שיער רוכב על סוסו לכיוון ביתה. היא הסתכלה בחלונה וירדה במהרה לקבל את פניו של האיש (לא לפני, כמובן, שהתלבשה וחבשה את עטרתה). "סלחי לי, עלמתי," אמר האדם בעל פני הקוף כשהתקרבה אליו, "האם הגעתי לטירת רייבנקלו?" רוונה, למרות התלהבותה, הקפידה על ארשת פנים צוננת ובחנה את האיש. גלימתו הייתה קרועה בקצוותיה אך תיקו היה שלם, לגבו של הסוס היה מחובר כלוב צופן סוד ושרביטו לא היה בין ידיו. "כן, אדוני, הגעת למקום הנכון." אמרה, מתנשפת קלות. ניצוץ חלף בעיני האיש, והוא ירד מסוסו במהירות. "אם כך, הגעתי בכדי לעזור להקים בית ספר" לרגע רוונה שכחה את נימוסיה, אך מיד לאחר מכן הציעה מקום מנוחה לסוסו באורוות המשפחה. (שביננו, הכילה הרבה יותר מסתם סוסים). היא ליוותה את האדון לחדר האירוח, והגישה לו תה. מיד כתבה לגודריק והתיישבה מול האורח. "התרצה חדר בזמן שהותך?" שאלה רוונה, מסתקרנת מהכלוב שעדיין נח ליד האיש, מעריכה שהוא מסתיר בחובו יותר ממה שהוא מראה. הזר נד בראשו, "כרגע הגעתי לאזור. אני מניח שאמצע מקום לינה באזור." "אומרים שביתה של מרדית' מזמין כל אדם המבקש מקום ללון. אם תרצה אוכל להראות לך את הדרך." האיש חייך. "אשמח שתתלווי לחברתי." נשמעה דפיקה בדלת, ורוונה התנצלה וניגשה לפתוח אותה. גודריק היה שם, שערו פרוע כתמיד. "הישנם עונים למכתב?" שאל, למרות שכתבה לו את התשובה. "אחד," אמרה, "הוא נמצא בטרקלין." הם הלכו יחדיו אל חדר האירוח, כשפתאום האדם הזר קן והסתכל על גודריק בבלבול.
|