בס"ד
טוב, עוד פרק.
אני עובדת קשה כדי להעלות את הפרקים מהר, אז אשמח אם תגיבו.
הפאנפיק מתקרב לסוף, והמתח עולה לאט לאט.
אז כל דרוג, המלצה, הרשמה, ינשוף או תגובה יזרזו את הפרק הבא.
הקיצר, תגיבו, אנשים!
תהנו❤️
______
כן. מעולם לא נזקקתי ליותר מידי חברה. תציד אהבתי להיות לבד. אבל לפעמים... זה פשוט יותר מידי. זה סוף החופשה, ואני באמת בסדר. מועדון הקרבות מאחורי, לוציוס ניצח תוך כדי שיתוק האויב באכזריות ובגידה בבני בריתו. אני יושב בפינה חשוכה, חושב. אנשים עוברים פה ושם, נועצים בי מבטים מרחמים. אני שונא שמרחמים עליי. הם תמיד בחבורות, בקבוצות. הבנות מצחקקות, הבנים מדברים בקול. אני לא יודע אם חברותם אמיתית או מאינטרסים. אבל זה לא משנה לי. הארט... טוב, הוא בגריפינדור, עושה את שיעורי הבית לחופשה שהזניח כל כך הרבה זמן. כל האחרים שאני מכיר בחופשה, וניוט וליטה נמצאים אי שם באמריקה. הכל בסדר. הציונים שלי מצוינים, ג'יימס וסיריוס מתעלמים ממני לזמן מה. אבל פשוט... אני לבד. פשוט לבד. אני מודה בחולשה שלי עכשיו. אני רוצה חברים. אני רוצה להאמין שאוהבים אותי, ולא את כל התעלומות שאני מביא. ארגוס... כבר בקושי אין ביננו קשר. הוא נסתר מאין כל, הופך קשור לחתולה שלו יותר ויותר. הוא מסתובב בטירה, ונראה תלוי על קצה השיגעון. גם אני קרוב לזה, אבל לא עד כדי כך. אני יוצא מהפינה האפלולית, לא יודע אם לחכות או לא לסוף החופשה. עוד מעט, כשהשנה השביעית יעשו את משחקי הגמר שלהם במועדון הקרבות, יהיה הגמר. טכנית, אלאן זכה, אז אני מניח שהוא יהיה בגמר. אבל למה יש לי הרגשה שבלטריקס תדחוף אותי לזה סתם בשביל הכיף שלה? אני חוזר לפינה שלי, מוציא כדור בדולח מכיסי.
הכדור של ליטה, שנועד למעקה אחרי ניוט.
עכשיו אני משתמש בו, יודע שהיא עזבה לתמיד.
אני עוצר דמעה סוררת שמתגנבת אליי. עיני משתקפות בו, שחורות בוהקות. אין לי מה לרחם על עצמי, אני מחליט, אני חייב להמשיך הלאה. אם לא בשבילי, בשביל אחרים. אחרי הכל, המצב שלי לא הכי גרוע. "ניוט," אני לוחש. הכדור מתמלא בערפל. אני כבר כל החופש מנסה, אבל לא רואה שם משהו בעל משמעות. אני לא מבין את הקשר בין הכל, את הסיבה. בתחילת החופש ראיתי את ניוט אוכל, ופעם אחת אפילו מתקלח (זה היה מגעיל). אפילו ראיתי את ליטה בוכה, ואת ניוט רוכן לעברה בעדינות. מערכת היחסים ביניהם שונה מכל מה שהכרתי.
רכה, מתחשבת.
שונה מכל מה שהורגלתי לחשוב, שונה מהטראומה הנקראת הילדות שלי.
אני נאנח. אני לפעמים מרגיש כאילו אני עושה יותר מידי, פולש לחייו הפרטיים. אבל זה לטובתו, אני מזכיר לעצמי. אני לא מנסה להיות גיבור; אני לא רוצה להיות גיבור. מבחינתי, שמישהו אחר יעשה את העבודה. אבל לאנשים הבודדים שאכפת לי לגביהם, אני נותן את הנשמה. וניוט... ניוט פשוט הציל אותי. ניוט טוב מידי, לא רואה את הרע שהאנשים, וזה חיסרון. יש לי פשוט דחף טבעי לראות מה קורה, במיוחד שזה מגיע לפתקים ולכתובות המוזרות שחוזרות אליי שוב ושוב, ונעשות מוזרות יותר ויותר. הכדור מתעורר לחיים, ואני ממקד בו את עיניי. ניוט נראה מבוהל, וליטה מפוחדת. הם עומדים שמסביבם עוד הרבה אנשים. "למען טובת הכלל." זהו קול עמוק, נאה.
קול בטוח בעצמו, יודע מה הוא עושה. ניוט מסתובב לעבר הקול, ואני מצליח לראות הבזק של דמות. שיער לבן, חליפה אלגנטית. ועיניים. עיניים מוזרות. אחת כחולה, השנייה חומה. שונות.
מזמינות. מהפנטות. אני מתנער. הוא מחייך, ולוחש לניוט משהו. ניוט נראה קצת מבוהל, אבל מחייך.
מצחו מכוסה זעה, ובלוריתו החומה בהירה נדבקת למצחו. ליטה אומרת לניוט משהו, מודאגת.
אני לא יכול לשמוע כבר כלום. אבל אני מזהה את הדמות מהתיאורים של ליטה. גרינדלווד. הקוסם מאמריקה, שיש לו כוח שכנוע רב. הוא אומר... הוא אומר שצריך לשעבד את כל המוגלגים. האמת, שאני בהתחלה לא כל כך סלדתי מהרעיון הזה. הוא אפילו קסם לי. אבא שלי הוא מוגל, והוא מפלצת. חייכתי פעם כששמעתי את זה, מדמיין את אבא שלי סוף סוף סובל על מה שהוא עשה לאמא. אבל אז הכרתי את לילי. היא הייתה החברה הראשונה שלי, האדם הראשון ששמע ואפילו הקשיב לי. והיא הייתה בת מוגלגים, ומדהימה. מאז, תפיסת העולם שלי השתנתה. לילי הפכה אותי לאדם טוב יותר. ואחר כך גם פגשתי את אלאן, בן המוגלגים היחיד בסלית'רין. והוא כל כך נחוש, כל כך רוצה. שפתאום, ההבנה הבזיקה בי. גרינדלווד. הוא קשור למשימה של ניוט. אני לא יודע איך, אבל הוא חלק מרכזי בה. אני בטוח. כלומר, שניוט וליטה בסכנה עצומה כרגע. כלומר, שאני מתעסק באש. אבל תמיד אפשר להשתמש באש לטובה. לשיקויים, למשל.
אש מסוגלת גם להרוס אנשים וגם לרפא אנשים.
ועכשיו היא בידיי. אני נושם עמוק. "סוף- סוף כמה תשובות," אומר קול. "אלאן!" אני מחייך על הדרכים המסתוריות שבהן הוא מופיע. "אז... גרינדלווד." "כן." "מסתבר." הוא מחייך אליי חיוך ערמומי, עיניו בורקות. "מה אתה זומם?" אני שואל. "מה שהוא לא זומם, אני בפנים," אומר קול שאני מזהה מייד. "הארט!" אני מחייך. אלאן מרים גבות לעבר הנער הגריפינדורי התמיר והנאה. "אה, זה אלאן," אני אומר. "הארט, הגריפינדורי החמישי עם הקונדסאים," מציג הארט את עצמו. אלאן מחייך. "תגיד פשוט הארט. אל תחשיב את עצמך ביחס לאחרים. הם לא שווים את זה," אומר לו אלאן. הארט מחייך. "צודק." אני יודע שהם יסתדרו. "תסתכלו," נשמע קול. שלושתנו מביטים אל עבר הקול, וקנופליוס עומד שם. הוא לובש עדיין חולצת טי שרט כחולה, עם כל מיני דברים מוזרים עליה. "היי... קנופליוס," אני אומר, לא יודע איך להגיב. "תסתכל על הכדור. אה, ושמעתי הכל," הוא אומר בסהרוריות. שערו הבלונדיני הבהיר מלוכלך מתבדר קלות ברוח קלה. אנחנו מביטים אל הכדור. ליטה אומרת לניוט משהו, וניוט נבהל, חרדה אמיתית מופיעה על פרצופו. אנחנו לא שומעים כלום. "לא שמעתם?" מתפלא קנופליוס. "לא," אנחנו אומרים ביחד. "זה בגלל שאתם לא מקשיבים," אומר קנופליוס בטון מבלבל. "להקשיב?" מתפלא הארט. "תרגישו את רוח הכדור, את נוכחותו השקטה. תנו להבנה המלאה את הגורל להיכנס אליכם." קנופליוס נראה אי שם בעננים, שוכח מהכל. עיניו ממוקדות בכדור. "אמממ.. קנופליוס?" שואל הארט. "כן, הארט?" אומר קנופליוס בטון סהרורי, לא מפסיק את הריכוז. "רגע, איך אתה יודע איך קוראים לי?" מתפלא הארט. "זה שאתה לא שם לב לעצמך, לא אומר שאחרים לא שמים לב אליך," אומר קנופליוס בטון עמוק, וממשיך להתרכז ביתר שאת. אלאן מתלבט לרגע, ואז מחקה אותו. הם עומדים שם כמה דקות, ואז אלאן מחוויר. "הוא- הוא צודק, סוורוס," הוא מגמגם. קנופליוס ממשיך להיות רגוע. "תתרכז." אני והארט מחקים אותו, מנסים לדעת מה המשפט הגורלי שליטה אמרה. אני מתחיל לשמוע מין זמזום מוזר בראשי. קנופליוס באמת צדק, אני תוהה בפליאה. הזמזום נחלש. להתרכז, אני מזכיר לעצמי. אני עוצם את עיניי, ואז שומע את קולה המבוהל של ליטה, במשפט שמחריד אותי.
"תקשיב לי, ניוט. אני יודעת את הסוד, הבנתי. הוא רוצה שזה יתפשט לאנגליה, הוא רוצה ששמה זה באמת יתחיל. הוא רוצה להתאחד עם אתה- יודע- מי, למרות שאנחנו לא חושבים לרגע שאתה- יודע-מי יצליח. הבנתי איך, ניוט. הבנתי." אני רואה את ליטה, דמעות פחד בעיניה.
"יש מרגל בהוגוורטס."
|