בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

אם אתם שואלים אותי מה התשובה לשאלה בשמו של הפרק, התשובה היא שאין לי מושג עדיין. אני כל כך לא צפוי, שיכול להיות שהם יגיעו לשם רק עוד שני פרקים.

כולי תקווה שתהנו מהפרק, אבל כמו שנאמר: "תקוות שווא ידברו". או שזה היה משהו אחר. לא משנה, אני אפסיק לחפור (לשמחתכם).

נקודת מבט של פרסי

אין לי כוח, למה כל הזמן עוברים בדרכי הים? כל הזמן אני עובד, ועובד, ועובד, ועובד. אוף!

"בתאני, אם את רוצה שנלך עכשיו אז תצטרכי למצוא דרך יצירתית." אמרתי. "אני ממש מותש מכל ההעברות שלנו בין מקומות עם מים, ואני צריך מנוחה."

"היי, לא ידעתי שגם אתה יכול!" אמר ליאו. "אתה אף פעם לא התעייפת מיותר מדי שימוש בכוח. היית אגדה, החצוי שלא מתעייף! מעניין מה תהיה התגובה אם אני אספר..."

"כן, בטח, אני החצוי שלא מתעייף!" אמרתי. "רק הייתה הפעם ההיא שכמעט מתתי כשעשיתי צונאמי במרחק של שלושים קילומטרים מהאוקיינוס והפעלתי הר געש שבתוכו אני נמצא במקביל, רק הייתה הפעם ההיא שעשיתי הוריקן ענק תוך כדי קרב מול הטיטאן השני בחוזקו, רק הייתה הפעם שבה סחבתי את השמיים, רק היו עוד קצת פעמים... אבל אני באמת החצוי שלא מתעייף!"

"אוקיי, הבנו, אתה יודע להיות ציני." אמר ליאו. "אבל מה, לא חשבתי שאתה עלול להתעייף מכזה דבר קטן. כולה העברת אותנו בטריטוריה שלך, קטן עליך!"

"תמיד הייתי ציני." אמרתי. "וזו גם לא הטריטוריה שלי, אלא של אבא שלי! ואם אתה רוצה תשובה, אז הרגשתי שככל שאנחנו מתקרבים אל המערה מישהו יותר מנסה לגרום לנו לא להצליח לעבור. היה לי ממש קרב!"

"אם תמיד היית ציני, אז למה אתה לא בחבורה שלנו?" שאל ליאו2. "וחוץ מזה, אתה באמת משוגע! פוצצת על עצמך הר געש? איך אתה חי? אתה צריך ללמד אותי!"

"אני לא בחבורה שלכם בגלל שההגדרה שלכם היא מופרעים חסרי מנוח, והייתי מוסיף גם חסרי טקט." אמרתי. "בגלל שאני בעל טקט, ועכשיו אני גם רוצה לנוח וזה אומר שיש לי מנוח, אני לא יכול להצטרף אליכם."

"אנחנו לא חסרי טקט!" צעק רון בקול. "ודרך אגב, פרסי, אתה יודע שיש לך את השם של האח הכי מטומטם שלי?" הוא המשיך, גורם לכולנו לפצוח בסדרת גיחוכים בלתי נשלטים.

"*גיחוך* ממש לא חסר טקט .*גיחוך*" אמר הארי.

"*גיחוך* אתה כל כך טאקטי. *גיחוך*" אמרה הרמיוני.

"*גיחוך* השם של האח המטומטם. *גיחוך*" אמרתי, מנסה לתאר לעצמי חוסר טקט גדול יותר.

"*גיחוך* תגדיר טקט. *גיחוך*" אמרה אנבת', והוסיפה עוד גיחוך.

"*גיחוך* האח הכי מטומטם? *גיחוך*" שאל ליאו בגיחוכים.

"*גיחוך* אבל לא קוראים לו רון. *גיחוך*" אמר איידן והתפוצץ מצחוק.

"*גיחוך* אם יש לו אח יותר מטומטם... *גיחוך*" אמר ליאו2 ולא הצליח לסיים מרוב צחוק.

"*גיחוך* נראה לי שהוא אמור להיות ארמדיל. *גיחוך*" השלימה סרינה.

"*גיחוך*מאת משמיצה את הארמדילים! *גיחוך*" אמר ג'ינקס. אין שום ספק, כולנו אוחזים בדעה אחת בעניין.

"*גיחוך* אם זו ההגדרה של החבורה...*גיחוך*" אמר ליאו, ולא הספיק להשלים בעצמו.

"*גיחוך* אז אני פורש. *גיחוך*" השלים ליאו2 וגיחך שוב. לרון לא היה מה להגיד, אז הוא גיחך בלי שליטה. נראה לי שזו מחלה מדבקת.

"אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" נשמעה זעקת כאב מכיוון המערה של הדרקון.

 "ואוו, זה היה נשמע כאילו המישהו ממש לידינו." אמר רון. "וטוב שכך, אחרת היינו ממשיכים לגחך ללא הפסקה, ואז היינו מתים מעצבנות, ואז דמבלדור היה מת מצער, ואז כל סגל המורים היה מתאבד חוץ מסנייפ, ואז כל התלמידים היו מתאבדים כי סנייפ הוא היחיד שאחראי עליהם, ואז כל ההורים היו מתים מצער/מתאבדים/יורדים לחיי פשע, ואז כל מאות אלה שקשורים אל המתים ימותו מצער, וכל אלה שהתדרדרו לחיי פשע היו מתחילים גל רציחות, ואז כל המדינה הייתה מצטרפת אליהם מפחד, ואז הם היו עוברים למדינה אחרת והורגים את כל מי שלא יצטרף אליהם, וככה הם היו עוברים בכל העולם עד שכל העולם היו פושעים או מתים, ואז כל חבורת הפושעים שלא יהיה להם במי לפגוע יתחילו להרוג אחד את השני, ואז היה נשאר רק האחד החזק או החכם ביותר בעולם, ואז הוא היה מחליט להשתלט על החיות כי אין לו בני אדם, ואז הוא היה נלחם בהם בהמוניהם וכמעט משמיד את כל החיות, ואז כל החיות היו מתאחדות נגדו והורגות אותו, ואז כל החיות הטורפות היו טורפות את אוכלות העשב, ואז בגלל שלא ישארו אוכלי עשב אלא רק טורפים הם יתחילו לאכול אחד את השני וגם את הדגים, ואז תישאר רק חיה אחת, ואז היא תמות מרעב כי לא יהיה לה מה לאכול, וככה כל העולם היה נחרב, וכל זה נמנע רק בזכות השאגה הזו."

"תגיד, רון, מישהו אמר לך פעם שאתה המגזימן המשוגע ביותר בעולם?" שאלתי. "או שאמרו של שאתה האדם הכי דביל שיכול לחיות על פני האדמה?"

"כן, אמרו לי." אמר רון. "אבל אני יודע שאני לא הכי דביל, תאמין לי שיש יותר. ראית את מאלפוי שאתה מפיל עליי את האשמה?"

"לא רציתי להפיל עליך את האשמה," אמרתי. "רק רציתי להגיד שהראשון נכון גם לגבי שאר המימדים, והשני לא יכול להיות עם כל הדימיון המשוגע שמתבסס על היגיון שיש לך."

"תודה, נראה לי." אמר רון. "זו הייתה אמורה להיות מחמאה או השמצה? כי פשוט לא הצלחתי להבין מה מבין השניים. "

"שניהם." אמרתי.

"אה, זו בהחלט אפשרות הגיונית." אמר רון.

"חבר'ה, תקשיבו רגע." אמרה בתאני. "הצעקה הזו לא הגיונית. אם אדם היה צועק בכל כוחו לא היינו שומעים, ובטח שלא בווליום כזה. אם ככה, זה חייב להיות הדרקון!"

"מה יכול לגרום לדרקון כזה כאב עצום?" שאלה סרינה בפליאה. "זה חייב להיות משהו ממש חזק, ולא נראה לי שבא לי לפגוש אותו."

"אבל אין לי כוח!" התלוננתי. "אפשר פשוט לברוח אל חוף הים הקרוב ולתת לי לנוח? כי אין שום סיכוי שאני מעביר אותנו בים התיכון עכשיו. פעם היה שם ים המפלצות!"

"פעם?" שאלה הרמיוני. "מה זאת אומרת? איפה הוא עכשיו? ואם זה היה פעם, למה אתה מפחד מזה?"

"ים המפלצות עבר למקום מוכר ושמו משולש ברמודה." אמרה אנבת'. "והסיבה שזה מפחיד אותו, זה שנשארו שם מזכרות רבות עוצמה. הוא חייב לנוח כמה שיותר לפני שעוברים שם!"

"מעניין שפרסי צריך לנוח לפני שהוא הולך לאיפה שהיה פעם ים המפלצות," אמר ליאו, "אבל לא היה צריך לנוח לפני שהוא הולך לים המפלצות האמיתי." הוא השלים את עצמו וגיחך.

"לאאאאא, לא עוד פעם!" זעקנו ביחד, והתחלנו לגחך בלי הפסקה. ימח שמו של ליאו, למה הוא היה חייב לגחך? עכשיו אני מאמין לכל מה שאמר רון... כל העולם בסכנת הכחדה! הכרחתי את עצמי לעצור.

"בואו נלך כבר לחוף." אמר ג'ינקס שהצליח גם הוא להפסיק לגחך. "זה שמהללים לי את התחתונים והזקן שלא קיים כמעט, לא אומר שאני יכול להתמודד עם משהו שיכול לגרום לדרקון לכזה כאב." לצערנו הרב, זה גרם לגל גיחוכים.

הלכנו אל החוף הקרוב מגחכים, ואני נכנסתי לים כדי לנוח. אחרי חצי שעה יצאתי רענן, ויצאנו יחד (בלי לגחך) אל עבר ים המפלצות הישן.

אהבתם? אני כן. אבל בגלל שיש לי טעם גרוע (נתתי לטועם קניבל לבדוק), זה לא אומר כלום. אני מאד אשמח לתגובות, למרות שגם לראו את מספר הצפיות (3320!) משמח אותי. תקראו בשמחה רבה אמונתך!

הפרק הקודם		הפרק הבא