בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

כן, הבנתם נכון. הם באמת לא מגיעים הפרק למצריים. מה אתם חושבים על זה? אני אשמח שתגידו ראת התגובה שלכם על זה לפני שתקראו את הפרק ואחרי. מעניין לדעת!

נקודת מבט של פרסי

אמרתי שיצאנו לדרך? אה, זה לא היה ממש ישר. די היה נמאס לי מסירות קטנות, וזה עיכב קצת.

"פרסי, למה אתה לא נכנס לתוך הסירה?" שאלה אנבת'. "אתה מתכוון להיות במים כל הזמן? יהיה לך די משעמם!"

"לא, פשוט נמאס לי מסירות קטנות," אמרתי. "אני רוצה להשתמש באוניה עתיקה, כמו בפעם ההיא שעברנו בים המפלצות החדש."

"איך אתה מתכוון להשיג עכשיו אוניה עתיקה?" שאלה בתאני, אבל אני כבר לא הקשבתי כל כך. התמקדתי בהרגשה של אוניה, והרגשתי אחת ממש קרובה.

הרמתי את האוניה וייבשתי אותה, ופניתי לראות את התגובה של השאר. רובם היו די בהלם, ליאו ואנבת' לא היו מאד מופתעים, והארי רון והרמיוני נראו שקועים במחשבות.

"זה מזכיר לי זכרונות טובים." אמרה הרמיוני. "מטורניר הקסמים המשולש. ככה בדיוק הדורמשטרנגים הגיעו..."

"לי זה מזכיר זכרונות רעים." אמר רון. "לפי דעתי, טורניר הקסמים המשולש היה ממש גרוע, והיה צריך לבטל אותו."

לי זה מזכיר גם וגם." אמר הארי. "אני זוכר את הריב עם רון, אבל גם את ההצלחות. אני זוכר איך שלא האמינו לי שבאמת לא הכנסתי את השם שלי לגביע האש, והמון אנשים ענדו תגים של פוטר מסריח, אב-"

"היו תגים של פוטר מסריח?" שאל ליאו. "אני הייתי עונד אותם. עם כל הכבוד, מתי בפעם האחרונה התרחצת?"

"אממ..." אמר הארי, כשוקל את השאלה ברצינות. "נראה לי שפעם אחרונה שהתרחצתי הייתה במקלחות המדריכים בשנה הרביעית, כשפתרתי את החידה של המשימה השנייה."

"פעם אחרונה שהתרחצת הייתה בשנה הרביעית?" אמר ליאו2 בתדהמה מזוייפת. "אתה מתרחץ לעיתים קרובות כל כך ועדיין אתה מסריח? איך הצלחת? טוב, אם רוצים לתקן את המעוות צריך לעשות מעשה..."

ברגע שבו ליאו2 סיים לדבר, הוא וליאו תפסו את הארי משני הצדדים וזרקות אותו למים. בגלל שריחמתי עליו החלטתי לעזור לו, ובמקום לשקוע הוא קיפץ על המים לכיוון האוניה.

"איך הוא הספיק לעשות כישוף כל כך מהר?" התלונן ליאו2. "ולמה הוא לא זורם? בסך הכל הוא היה שוקע! מה היה קורה?" בנתיים הארי נופף לנו לשלום וקפץ ישר לתוך האוניה.

"מעניין אם הוא הסיר את הכישוף." אמר רון, וקפץ אל המים. גם אותו אני הקפצתי, אבל אותו הקפצתי לאורך החוף, אבל לפני שכולם הבינו את זה הם כבר קפצו למים.

המשכתי להקפיץ אותם בשביל הכיף, עד שבסוף זרקתי את כולם לסירה. קפצתי למים, יודע שאני כן אשקע, ונתתי לזרמי המים לסחוף אותי לסירה.

"ואו, פרסי, מה זאת הסירה הזאת?" שאלה סרינה בהתפעלות. "זה נראה כאילו היא של מלך. ראית כמה זהב יש כאן? ויהלומים? אפילו מצאתי כאן כתר מפואר! וספרייה ענקית! וכל הספרים שם ממש מעניינים!"

"תני להתרכז שניה, הבן אדם רוצה להתרכז!" אמרתי בחוסר היגיון מוחלט. התרכזתי בסירה והיא סיפרה לי את הסיפור.  פניתי אל כולם וסיפררתי להם. כן, סיפררתי. בטא, אל תשני את זה. זה אומר שסיפרתי גרוע.

"תשמעו, חבר'ה." אמרתי להם. "הסירה הזאת אומרת שהיא הייתה של איזה מלך אחד, נראה לי שקראו לו שלמה, והוא היה הכי עשיר וחכם בעולם, והוא שלט על כל העולם, ואת הסירה הזאת הוא החביא לפני מותו."

"אה, מגניב." אמר רון בשיעמום. "כל עוד יש לנו את הספרייה הזאת הרמיוני לא איתנו, אבל לפחות יש לנו את האוצרות של המלך שלום או איך שקראת לו."

"האוניה אומרת שבכלל את הרוב המוחץ של הכסף שלו הוא נתן לבן שלו, ואלה רק שאריות קטנות." אמרתי. "נראה לי שהיית שמח להיות הבן שלו, נכון?"

"ברור, מי לא?" ענה רון את הברור מאליו. "הרי אתה תהיה הכי עשיר שרק אפשר, ויהיו לך כך הדברים המשוכללים שהמלך הגאון הזה המציא. מעניין אם אפשר לקחת מכאן קצת..."

"האוניה אומרת שאי אפשר לקחת מכאן משהו בלי רשות או למות." אמרתי. "אז תרגעו, ותתחילו להיות יותר מציאותיים. אם היינו ראויים האוניה הייתה עולה בשבילנו."

"היי, פרסי, אתה יכול להסביר לי את מה שאמרתם?" שאלה הרמיוני. "אני מתכוונת לזה שאמרתם שים המפלצות היה כאן ועכשיו זה במשולש ברמודה. למה זה עבר?"

"האלים עברו לאמריקה." אמרתי. "בגלל שהאלים עברו לאמריקה כל המפלצות עברו לאמריקה, וגם כל ים המפלצות עבר לסביבות אמריקה."

"אבל בעולם שלנו אין אלים." אמרה הרמיוני. "אבל יש יצורים מיתולוגיים כמו קנטאורים למשל. אם ככה, זה אומר שהמפלצות לא עברו מקום, וככה גם ים המפלצות..."

"זהירות! מערבולת בקוטר של כמאה וחמישים מטרים לפנינו!" קראתי , כאזהרה מכך שאנו מגיעים לים המפלצות ובקרוב נגיע אל כריבדיס.

"אתה מרגיש שהולכת להיות מערבולת?" שאלה הרמיוני. "כי אני לא רואה אפילו לא סימן קטן, וזה אמור להיות משהו ענק על פי מה שאמרת..."

"אנחנו מתקדמים במהירות של ששת אלפים קמ"ש!" אמרתי. "עוד מעט תביני למה הכוונה. אני מאט!" אמרתי והנמכתי למהירות של מאה קמ"ש. בשלב הזה כבר ראו את כריבדיס.

"מה זה?" שאלה הרמיוני. "יש לי שתי שאלות. איך יש פה מערבולת ענקית? ואיך אתה ידעת את זה ממרחק כזה גדול?"

"זו כריבדיס." אמרתי. "אם ים המפלצות לא עבר מקום, היא באמת אמורה להיות כאן. וכבר פגשתי אותה, אז אני מכיר את איך שהיא נראית."

"מה קרה?" אמרה אנבת' שבדיוק עלתה מהספריה. "למה אתם מדוכאים? לא יכול להיות שבאמת יש מערבולת ענקית כמו שאמרת, נכון? נכון שזה היה בצחוק? הרי כריבדיס עברה!" היא אמרה בתקווה.

"אנבת', אין כאן את האלים." אמרתי. "זה אומר שהם לא עברו לאמריקה, וזה אומר שגם המפלצות לא עברו. את יכולה להסתכל קדימה, יש שם תצוגה נפלאה של כריבדיס."

אנבת' הסתכלה לשם והלסת התחתונה שלה נפלה. הרמתי לה את הלסת מהרצפה והחזרתי למקום. באמת, כותב! למה עשית לה את זה? (הערת הכותב: מצטער, הייתי חייב.) כאילו שאכפת לי ממך ומהחובות שלך!

"טוב, תראו את הצד החיובי." אמר ג'ינקס שכנראה הקשיב לכל השיחה. "ככה אנחנו לא צריכים ללכת עד אמריקה רק בשביל השיניים."

"נכון, המצב שלנו עכשיו הרבה יותר טוב." אמר ליאו, ושמץ של ליגלוג נשמע בקולו. "בסך הכל עכשיו הגענו לכאן לא מוכנים בכלל לקרב מול כריבדיס וסקילה, וגם ממילא אנחנו צריכים ללכת בשביל פסל החירות לאמריקה. יופי."

"ליאו, אתה יודע שאתה אופטימי בצורה מוגזמת?" שאל איידן. "כלומר, למה אתה חושב שהמצב כל כך נהדר? זה פשוט מחליא אותי מרוב אופטימיות!"

"נכון." אמר ליאו2. "אתה אמרת שנצטרך ללכת עד לאמריקה בשביל פסל החירות, אבל לא לקחת בחשבון את זה שעכשיו אנחנו בטוח נמות! קצת פסימיות, בנאדם!"

"צודקים, אני מצטער." אמר ליאו והשפיל את ראשו. "אני מצטער על זה שעכשיו בגללי אתם תמותו מרוב אופטימיות במקום למות מוות מפואר בדרך לשיניהן של כריבדיס וסקילה."

"הנה, ככה אני אוהב אותך." אמר הארי. "פסימי באופן כמעט בסדר! אני כל כך מאושר!"

"כן, פסימיות זה נהדר." אמר רון. "ככה תמיד המציאות תפתיע אותך לטובה, ואתה תהיה שמח."

"אוי לי, ליבי הדווה נשבר לשמע אופטימיות נוראה זו!" קראה סרינה ביגון עצום. "אוי, מה היה לנו כי רבו פשעינו, ונאלצנו לשמוע אחד מאנשינו משתמש באופטימיות הנילוזה."

"שמח? אתה אמרת את המילה שמח?" שאלתי בתדהמה מעושה, מהולה בזעם עצור מזויף. "הא כיצד הינך מעז להניח את כף רגלך על סיפון אונית העצב! אוניה שתמיד רע בה!"

"אני עומדת למות ראשונה." אמרה אנבת' בשמחה עצובה. "כי אני הייתי זו שביקרה כאן וכמעט מתה, וניצלה רק בזכות אדם אחר. כריבדיס כבר מכירה אותי, אני לא יכולה להתחמק."

"אני עומד למות ראשון." אמר ליאו. "בגלל שאני שמעתי בזה הרגע את האופטימיות. אוי, ואני חשבתי שאנבת' לא אופטימית... היא אמרה שלא נמות עד שנגיע לכריבדיס!"

"לי לא משנה אם אני אמות או לא אמות." אמרה סרינה. "כי בכל מקרה יהיה לי גיהנום."

"ועכשיו, בואו נהיה רציניים." אמרתי. "בפרק הבא אנחנו נכנסים לים המפלצות. קדימה, כולם להתכונן!"

"רק בפרק הבא?" שאל ליאו. "ואני חשבתי שלכותב נמאס מאיתנו אז הוא הורג אותנו..." (הערת הכותב: אני לא עד כדי כך מרושע, אני נותן לכם פרק להתכונן למוות!) אה, זה מסביר הרבה.

אל דאגה, הם לא ימותו. (הערת הכותב: אבל נמאס לי מהם!) ולי לא נמאס מהם, אז אני ממשיך להשאיר אותם בחיים. (הערת הכותב: אתה כזה לא זורם...)

הפרק הקודם		הפרק הבא