בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

אז הנה חזרתי! היום חזר לי המחשב, וכתבתי פיקצר בשם "זה אבא ושלושת הבובים" שהוא פרודיה על זהבה ושלושת הדובים.

יש הודעה בהערה למטה, אז אל תפספסו אותה (אלא אם כן זה לא חשוב לכם. זה באמת לא חשוב.)

נקודת מבט של פרסי

עוד פעם? כבר שלושה פרקים יש לי נקודת מבט! (הערת הכותב: פשוט כל פעם חשבתי "הנה, הפעם פרסי יעשה משהו גדול", אבל זה התעכב.) אתה ממש לא החלטי.

התקדמנו באוניה יותר לאט ויותר לאט, עד שנתתי לזרמים להוביל אותנו לבד. כמובן שהמשכנו להתקדם, כי כריבדיס משכה אותנו.

כשהגענו ממש קרוב לכריבדיס עצרתי אותנו מליפול לבטנה, וחיכיתי. אנבת' הסבירה לי בין הפרקים שהזמן הכי טוב לתלוש לכריבדיס שן זה בזמן שהיא יורקת.

כעבור שתי דקות (לא שלוש, הגענו אחרי שהיא כבר התחילה.) כריבדיס הפסיקה לשאוב מים וסגרה את הפה. תוך בין 30 ל-40 שניות (חיחיחי) היא התחילה לירוק את המים בשיניים סגורות כדי לסנן את כל מה שלא היה מים, ואני חיזקתי את הזרם עוד יותר. מרוב שעשיתי את הזרם חזק אחת השיניים של כריבדיס עפה אלינו, אז שטפתי אותה במים ולקחתי אותה.

"קדימה, לחתור לעבר סקילה!" צעקתי, ואז נזכרתי שאני מזיז אותנו כל הזמן. אופס, פדיחות.

השטתי אותנו לעבר סקילה די בקלות, ולא הייתי צריך להילחם בזרם של כריבדיס יותר מדי. כמובן שזה בגלל שכריבדיס ירקה ולא שאבה.

"כולם להיכנס לתוך התאים!" קראתי, וקלטתי שאין אף אחד בסיפון. אופס, עוד פדיחות.

באתי להורות לספינה שתשלח חבל לעבר סקילה כדי לתלוש לה שן, אבל לא הספקתי. הועפתי ללמעלה, והבנתי שסקילה תפסה אותי. שוב.

"אאאאאאאהההההה!!" שאגתי, ואני מניח שזו הייתה נשמעת צעקת פחד. ראיתי שבדיוק בראש הזה יש לסקילה פצע, והבנתי שזה אותו ראש שכבר תפס אותי.

הפעם לא הסתפקתי בלפצוע, וכרתתי לה את הראש. הבעיה היא שהייתי צריך לחכות לזמן שבו אני אהיה מעל המים, ולא מעל האוניה.

"אאאאאאאהההההה!!" צעקתי שוב, אבל הפעם כן בפחד. נפלתי במהירות לכיוון האוניה, וניסיתי לצוות עליה לתפוס אותי באופן רגוע או משהו. לא ראיתי תגובה.

פתאום משום מקום הופיע חבל של האוניה וחבט בי, ובזכותו נפלתי לתוך המים ולא על האוניה. אמרתי תודה לאוניה, ועליתי עליה. חשבתי שנגמרו הבעיות, אבל טעיתי.

כל המים התחילו להשתגע, והספינה שלנו התחילה להתהפך לה בין הגלים. באורח פלא לא נפלנו. אולי בגלל שרק אני הייתי על הסיפון.

ירדתי למטה במהירות, ושם ניסיתי לייצב את הספינה. המצב היה כל כך גרוע שכשניסיתי ליישר את הספינה היא עמדה הפוך. איכשהו היה הרבה יותר קל להעמיד את הספינה הפוך, וזה היה נראה מאד טבעי בשבילי משום מה.

"מה אתה עושה?" צעק עלי ליאו. "אני מרגיש כאילו אני עומד למות! למה אתה מתעלל בנו?"

"אני לא עושה את זה!" צעקתי. "אבל אני אנסה לסדר את זה. כוח ממש גדול גורם לזה."

ניסיתי לסדר את הספינה, והיה נראה שהמצב הולך להשתפר. יצאתי אל הסיפון והתחלתי ליישר אותנו, ושמתי לב שאנחנו מוקפים מכל כיוון במים. זה כמובן לא נתן לי לדעת מה הכיוון הנכון, ולכן הכל התבלבל והתבחבש.

"הצלחתי!" קראתי. "אנחנו לא הפוכים למרות כל העוצמה של זה!" ליאו יצא החוצה והניד בראשו בהתפעלות.

"ואו, באמת הצלחת." הוא אמר. "לא חשבתי שתצליח, זה הרגיש משהו חזק כמו פוסידון!" הוא טפח לי על השכם, ואני ידעתי שהוא בטח שתל לי שם מתיחה. כשהוא לא שם לב הוצאתי את זה, וראיתי שזה מכשיר שמחשמל כשלוחצים על הצד שלא מחשמל. שמתי לו את זה על הגב בלי שהוא שם לב. שיהנה לו.

פתאום החלתי להרגיש נורא ואיום, כאילו אני מתמוגג מבפנים ונעלם אל שדות הייסורים של השאול. ליאו נפל לרצפה סובל, והמכשיר חישמל אותו. לפחות זה עודד אותי.

שמעתי זעקות סבל מכל האנשים שלמטה, והרגשתי כאילו אנחנו הולכים למות. שפכתי על עצמי קצת מים והתחלתי להרגיש טוב יותר.

כעבור קצת זמן גם ליאו התחיל לקום, וזעקות הסבל הפסיקו מלמטה. רציתי לנסות להעביר אותנו דרך המים שמסביבנו, אבל אז קרה עוד משהו מוזר.

גם אני וגם ליאו התחלנו לזוז בצורה משונה, שזיהיתי בתור הדרך שבה שיכורים זזים. אל תחשבו שאי פעם השתכרתי, אבל כן ראיתי שיכורים לפעמים (מה שדיוניסוס עושה לאנשים...).

כל אלה שהיו למטה עלו למעלה, וכולנו הלכנו מצד לצד כאילו הספינה זזה/ אנחנו שיכורים. באותו זמן הרגשתי כאילו החכמה שלי (אל תצחקו! אנבת' בעצמה אמרה שאני חכם מאד!) עוזבת אותי לאט לאט ונבלעת איפשהו.

"ועכגוגגוטעכא." אמר ליאו2. "עכונגעט טגעכן, ערכנטוקג פצתרשדליז. הבסנמך פלון רדגשזו, דבאסחמצרה טואבהו."

"נהאחורן." אמר ליאו, ואני פירשתי את זה כ'נכון'. "עכטא טסודכטו לכילותינח! הצנכגדנו מצקנים, בעלח הלעינטו." אולי פירוש הדבר הוא: "אתה צודק לחלוטין! אנחנו מסכנים, והלך עלינו." תנסו להבין למה!

"אאאאאאאהההההה!!" צעקנו ביחד. כשאני אומר שצעקנו ביחד אני מתכוון שכולם צעקו ככה, וליאו2 צעק את זה עם ע'. כנראה שגם לו נשאבה החוכמה, ופשוט הייתה לו פחות חוכמה.

ברגע שסיימנו לצעוק (זה לקח המון זמן!) כל הבעיות נפתרו. כולנו חזרנו ללכת נורמלי, והחוכמה שלי חזרה למקום. גם כל המים שהקיפו אותנו חזרו להיות נורמלים.

"יש! סידרת את זה!" אמר איידן. "כבר חשבתי שהשותף שלי יהיה מטומטם לחלוטין לנצח!"

"יש לי שני דברים להגיד לך." אמרתי. "אחד, לא אני עשיתי את זה. שתיים, השותף שלך ממילא יהיה מטומטם לחלוטין לנצח."

"שתוק." אמר ליאו2, וחבט בי. "עכשיו צריך למלות את כל שהר המשימות שלנו."

"אומרים למלא." אמרו שלושת החכמות. "וגם אומרים שאר. נראה לי שהשכל שלך עוד לא חזר לגמרי למקום."

"לא, זה לא יכול להיות." אמרה סרינה. "הרי השכל שלו הלך הכי מהר, ולכן הוא צריך לחזור גם הכי מהר. פשוט הוא מדבר בשגיאות כתיב."

"מדבר בשגיאות כתיב?" שאל ג'ינקס. "אולי מדבר בקריאות קריא. למעשה בעצם אולי צריך להגיד שגיאות דביר. דרך אגב, פרסי, למה יש לך ראש ענק על הגב?"

סובבתי את הראש וראיתי את הראש הפצוע והמבחיל של סקילה על הגב שלי. הורדתי אותו מהגב בעזרת מים, והבאתי לנו שן שטופה למשעי. נתתי לכל שאר הראש להיסחף.

"יש לנו את מה שאנחנו צריכים!" קראתי, והצגתי להם את השן שבידי ואת השן הענקית שבקצה הסיפון. "עכשיו אפשר להמשיך למצריים!"

במקביל הראש של סקילה שט לו במים, ונתקע באחת השיניים שבצידי השן החסרה כבר מקודם. מרוב כובד השן נתלשה ונפלה לתוך הפה של כריבדיס. כשכריבדיס ירקה הראש עם השן שתקועה בו עף דרך החור של שתי השיניים החסרות, והתחיל לשוט לו על המים.

"זהירות!" קרא ליאו2. "גל ענק מגיע!" הסתובבתי וראיתי גל שהיה מתבייש אם הייתי קורא לו צונאמי. החלטתי לנצל אותו עד הסוף. ברגע שהגל הגיע יצרתי בו חור קטן (יחסית), והוא עבר בדיוק עם החור מעלינו. סגרתי את החור והשתמשתי בזרם החזק של הגל, וכך התעופפנו לנו לעבר מצריים.

תשמעו, בגלל שבוודאי אתם רוצים תשובות לשאלות שהתעוררו והתשובה תופיע רק בפאנפיק הבא, אז החלטתי שאני אכתוב עכשיו בעיקר בפאנפיק השני ולא כאן עד שאני אגיע לאותה נקודת זמן. אם אתם מוחים בכל תוקף, אז תמחו. אולי אני אקשיב לכם. רוב הסיכויים שכן.

הפרק הקודם		הפרק הבא