דמדומי האלים

פרק 4

אויב או חבר

חודש אוקטובר הביא איתו מטרים בלתי פוסקים ורוחות עזות. טבעת העצים שסביב החצר השילה את עליה, שהפכו למרבד רבגוני של צבעי שלכת שניקד את הדשא. בימים גשומים פחות אלבוס היה רואה את לילי חוזרת מהעבודה עם שמיכות טלאים מיוחדות ומכסה בהן את הצמחים העדינים שבגן.

אחראי המחקר שלו היה מרוצה מהתקדמותו, לכן אפשר לו הארכה של שבועיים נוספים; אלבוס טען, בצדק, שהספרייה של אביו יכולה להביא תועלת רבה במחקר, ושאם יקבל רשות להשתמש בספרייה של הוגוורטס, המחקר הספרותי שלהם יהיה ללא רבב.

הוא כתב לבית הספר עם בקשתו, ובעוד הוא מחכה לתשובה, התקרב לסיום מיון החפצים בחדר העבודה של אביו. הוא ארז את החפצים האישיים בארגזים, אך את חפצי הקסם, הספרים ואת החפצים שהיו עשויים להיות מסוכנים הוא הותיר במקומותיהם, כמו גם את החפצים שהוא עדיין לא ידע מה שימושים. הוא אמר לאימו שעדיף לאכסן אותם שם, במקום בו הם כבר מאובטחים ומוגנים, מאשר בעליית הגג, שם הם עשויים להיפגע ולסכן את דיירי הבית. אימו הסכימה איתו. אלבוס חש שגם היא, כמוהו, לא תוכל לסבול לראות את חדר העבודה מרוקן לחלוטין.

בעודו אוסף אלבומי תמונות ויומנים ישנים לתוך ארגז, אלבוס ניצל את ההזדמנות על מנת לדפדף בספרי הכתובות של אביו. השם סיביל טרולוני לא הופיע שם. כמו כן, אף אחד מעשרות המכתבים שהוא שמר מהשנים האחרונות לא היה פרי עטה. הוא דפדף באלבומי התמונות, בודק את צידן האחורי של תמונות בהן הופיעו אנשים שהוא לא הכיר – השם לא הוזכר גם שם. אם לא היה רואה בברור את שמה ביומן של אביו, אלבוס לא היה מאמין שאכן היה לו קשר עם האישה הזו.

או שמא באמת לא היה לו? אלבוס החל לחשוב שיש בתעלומה הזו יותר משנראה לעין. עד כמה שהיה ידוע לו, אביו לא יצא לאף משימה ארוכה בשנים האחרונות – לא מאז הפציעה האחרונה שלו, שריתקה אותו למיטתו במשך שבועות כשלוש שנים קודם לכן. אם כך, מדוע היומן שלו היה בתיק המסעות שלו? אם השתמש בו באופן יומיומי, מדוע השאיר אותו שם ולא לקח אותו? לשאלה היו יותר מידי פתרונות מכדי לענות עליה באותו הזמן.

הוא בדיוק סיים לאטום את הקופסא בה הניח את המכתבים והמסמכים של אביו כשנשמעה נקישה על הדלת. זה היה יום גשום מאד, ולמרות שזו הייתה שעת צהריים, החדר כבר החל להחשיך.

"כן, רוזי?"

רוז הציצה מאחורי הדלת. "איך ידעת שזו אני?"

"אמא ולילי לא מקישות, ואת ג'יימס ואת דוד רון אני שומע עוד מהמדרגות."

"יפה, אבל לא ביקשתי שתדקלם לי מאמר..." היא נכנסה וסגרה את הדלת אחריה, מביטה בחדר כאילו היא רואה אותו לראשונה. הוא באמת נראה שונה -  מסודר ומרווח יותר. ענייה התמקדו על פיסת הרצפה החשופה שמול האח, כאילו הייתה יצור מפחיד ולא ברור.

"שם הוא..."

"כן."

רוז חיככה בגרונה והתעקשה להתיק משם את מבטה. "אני מצטערת שהעליתי את זה. לא הייתי צריכה להזכיר לך."

"לרגע לא שכחתי. אין לך מה לדאוג."

רוז חייכה בעדינות וניגשה לעמוד לצידו. "אתה צריך עזרה?"

"לא. אני כבר מסיים."

"יופי, כי רציתי לדבר איתך. אבל לא פה..."

"אל תדאגי, אבא שלי לא מקשיב."

רוז מרפקה אותו. "לפעמים אני לא מבינה אותך, אל." היא נראתה קצת שלא בנוח. "לא מפריע לך לדעת שמישהו... אתה יודע - מת פה?"

לאלבוס היה סיפור ארוך לספר לה בנושא, אבל הוא החליט שזה לא הזמן. במקום הוא אמר, "ממש לא."

כשהיא לא נראתה מסופקת מהתשובה שלו, הוא הוסיף, "תחשבי על זה ככה - את לא יודעת של מי היה הבית הזה לפנינו. יכול להיות שמשפחה שלמה נרצחה במקום בו אנחנו עומדים. כשאנחנו יודעים את זה, זה מפריע לנו, אבל אם היינו ממשיכים לחיות בחוסר ידיעה, שום דבר לא היה משתנה. האנשים האלה מתו, וזהו זה."

"כשאתה מציג את זה ככה," מלמלה רוז, אבל עדיין לא נראתה שלמה עם העניין.

אלבוס יכול היה להסביר לה בצורה מדעית לחלוטין כיצד למרות אמירות קדמוניות, מחקרים עדכניים מראים שמותו של אדם לא מותיר שום חותם קסום תמידי על סביבתו, בין אם היה מוגל או קוסם עוצמתי. אך הוא החליט לשמור את פיסת המידע הזו לעצמו.

הוא סיים לאטום את הארגזים, והם הסתדרו בערימה כנגד הקיר. אז החזיר את שרביטו לכיסו ויצא אחרי רוז.

הם התמקמו על אדן החלון הפנימי הרחב שבחדרו של אלבוס. כילדים נהגו לבלות שם את ימי החורף הגשומים בקריאה או במשחק של שח קוסמים. כאנשים מבוגרים, המשטח היה צפוף הרבה יותר, אך עדיין היה מקום מתקבל על הדעת לשיחה.

בחוץ, גשם דקיק נפל בקילוח עקבי, והחורשה האדמדמה הייתה טבועה בענני ערפל מתפתלים תחת שמיים אפורים. נראה שלמרות התחלתו המבטיחה של הסתיו, החורף עומד להגיע מוקדם באותה השנה.

"על מה רצית לדבר?" שאל אלבוס לאחר שהתמקמו.

"לא על משהו מסוים... העניין הוא שלא ממש יצא לנו לדבר מאז שחזרת, ואני חוששת שתעזוב שוב לפני שנספיק לבלות זמן ביחד," אמרה רוז. היא הסתירה את כפות ידיה בשרוולי החולצה שלה כדי לחמם אותן – מנהג ישן ומוכר שהעיד על כך שהיא מעט לחוצה. אורה של מנורת השולחן שיקף פלח לבן מפנייה על הזכוכית הקרה. ההשתקפות החלקה הסגירה את הדאגה שלה.

אלבוס סיפר לה ששהותו התארכה עד שיסיים את המחקר הספרותי שלו.

"זה נהדר! בחיי, אני מקנא. אני כל כך מתגעגעת להוגוורטס..." אמרה רוז בהתלהבות, "במה עוסק המחקר שלך?"

"תקראי אותו ותגלי," השיב אלבוס בחמקמקות.

כפי שציפה, רוז צחקה והרפתה מהנושא. כך העניין נפתר על הצד הטוב ביותר. הוא ידע שהיא עסוקה מכדי לקרוא מאמרים תיאוריים ארוכים, לכן לא היה חשש שתגלה מה הוא תחום ההתמחות האמיתי שלו. מנגד, הוא לא היה צריך לשקר לה בנושא.

"תגיד," היא אמרה, נזכרת פתאום. "הקדשת עוד מחשבה לווינטרהול?"

אלבוס הרהר בנושא לא מעט בחודש האחרון – הרבה יותר משהיה מוכן להודות. "עדיין לא החלטתי," הוא השיב לה. "את לא סיפרת על זה לאף אחד, נכון?"

"אה... לא..."

"רוזי..."

"טוב, יכול להיות שזה נפלט לי מול מישהו בבית החולים," הודתה רוז, פנייה המנומשים מסמיקים במיטב צבע הארגמן של משפחת וויזלי. "אבל אל תדאג – הוא כמעט ולא מדבר עם אף אחד! אין סיכוי שהוא יספר למישהו..."

אלבוס נתן בה מבט. היא מיהרה לשנות נושא.

"בכל אופן, אני מקווה שלא תתעופף מפה עד העשרים לחודש. בית החולים עורך נשף חלוקת פרסים על מחקר רפואי, וחשבתי להשוויץ בך בפני המרפאים האחרים."

אלבוס הרים גבה. אירועים חברתיים לא היו אהובים עליו במיוחד, ורוז ידעה את זה.

"אל תהיה כזה, אל. בקושי יצאת מפה מאז שהגעת, ועבר כבר כמעט חודש. דודה ג'יני מסכימה איתי שאתה צריך להתאוורר. אתה לעולם לא תצליח להתגבר אם – "

"זה בכלל לא העניין."

"החזות הקשוחה לא משטה באף אחד, אל. אתה באמת כבר לא מתאבל?"

"כמובן שאני עדיין מתאבל. אני תמיד אתאבל. שום דבר לא יגרום לי לשכוח אותו או להפסיק להתגעגע אליו, במיוחד לא נשף טיפשי של בית החולים. אבל אני לא עומד לעצור את החיים שלי בגלל זה – אין לך מה לדאוג."

המילים האחרונות נאמרו במרירות כבדה, ורוז נתנה בו מבט מפקפק. בוהה מחוץ לחלון חדרו, הוא מצא את עצמו ממשיך לדבר, ספק כדי לרצות אותה וספק כדי לגרום לעצמו להפסיק להרהר בנושא.

"אבא שלי האמין בלב שלם שבמוות אנו מתאחדים עם אהובנו שמתו. הוא לא פחד מהמוות, ולעומת זאת, נראה שחיו העיקו עליו. זה יהיה אנוכי מצידי לרצות להחזיר אותו דווקא כשהוא סוף – כל – סוף מצא אושר."

"אתה חושב שהוא לא היה מאושר פה?"

"הנסיבות מראות שלא," ענה אלבוס, קצת יותר מידי בחדות. "וזה לא משנה מה אני חושב. מה שנעשה נעשה."

"בסדר," אמרה רוז בהבנה, מחליטה להרפות מהנושא. היא אחזה בידו. "תבוא איתי לנשף?"

"בטח, רוזי," הוא השיב, מרפה גם הוא מהנושא. הוא חייך כשנשקה לו על הלחי, הנחמה האילמת נעימה לו הרבה יותר מהשיחה.

"אז העניין הזה סוכם. עכשיו, איפה אתה מחזיק את לוח השח שלך בימנו?..."

שבוע לאחר מכן, בערב הנשף, אלבוס פגש את רוז בדירתה. אישה שהוא לא הכיר – ברונטית שמנמנה בגילו שלבשה שמלה מהודרת ונעלי בית -  פתחה לו את הדלת והביטה בו בחשדנות. גם כשהוא אמר שהוא בן הדוד של רוז היא לא ששה לתת לו להיכנס ולחכות בחדר משותף קטן עם כמה כורסאות לא תואמות בזמן שהלכה לקרוא לרוז. נראה היה שמספר נשים חיות בדירה הזו, וכולן מתארגנות לקראת הנשף.

רוז יצאה אחרי כמה דקות, לובשת שמלה מבד כחול מבריק עם כתפיות דקות שהבליטה את צבע ענייה, לצווארה ענדה מחרוזת נוצצת, ושיערה האדום היה אסוף לאחור בתספורת אלגנטית. היא התעטפה ברדיד והם יצאו.

"הכל בסדר עם השותפה שלך?" הוא שאל אותה בחדר המדרגות.

"גלוריה? אל תיתן לזה להדאיג אותך, היא מתנהגת מוזר מאז שסיפרתי לה שאני יוצאת לנשף עם בן הדוד שלי."

שניהם נתקפו צחקוקים והתעתקו.

הם הופיעו בכיכר הפנימית של האולם הציבורי בסמטת דיאגון. אור דלק בכל החלונות וקולות שיחה נישאו מתוכו אל אוויר הערב הקר שבחוץ.

אלבוס הושיט לרוז את זרועו. בעודו מוביל אותה פנימה, הוא לחש באוזנה, "תגידי לי מתי אני מגזים בהפגנת הידע שלי. לא הייתי רוצה להביך את העמיתים שלך."

רוז צבטה את זרועו בצחוק, וכמעט נתקלה בקוסם זקן וחמור סבר ששאל אותה מה שלומה. היא התאמצה מאד לשמור על סבר פנים רציני בעודה משוחחת איתו, אך אלבוס ראה בברור כיצד פנייה מאדימות מצחוק מודחק. רק כשהקוסם התרחק היא כיסתה את פיה וצחקקה בחופשיות.

"זה היה הממונה עלי!" היא התרגזה, לא מפסיקה לצחוק. "אל, רק הגענו ואתה כבר מביך אותי..."

אלבוס חשב שהצחוק הבלתי נשלט דווקא מטיב עימה. לחייה הסמוקות וענייה הנוצצות בלטו כמו וורד בשיח קוצים בין הקוסמים והמכשפות הרציניים והמשעממים שהקיפו אותם. אנשים שלחו בה מבטים – לאו דווקא של מורת רוח או סלידה, אלא של הערכה והתפעלות. אלבוס יכול היה להגיד בוודאות שהיא האישה היפה ביותר בחדר.

לבסוף היא הצליחה לכבוש את צחוקה. טופחת על זוויות ענייה במטפחת שלה, היא הפצירה באלבוס להתנהג בנימוס וניגשה לקבוצה שעמדה בקרבת מקום. היא הייתה מורכבת מזוג זהובי שיער מהודרים וקוסם פרוע ונרגש שדיבר בלהט.

"ד"ר וויזלי!" הוא אמר בשמחה קולנית כשהבחין ברוז. הוא היה גבוה ורזה כמו שרוך, ובמרכז שיערו האפור והמדובלל הופיעה קרחת מבריקה. כשחייך, ניתן היה להבחין שאחת משניו הקדמיות שבורה. הוא תפס בידה של רוז וניער אותה בטוב מזג. "כמה נפלא לראות אותך פה!"

"ד"ר הופגינס," אמרה רוז, משתדלת שלא להיבהל מהתלהבותו, שכנראה הייתה דבר שגרתי. היא פנתה אל הזוג בחיוך חביב.

"סקורפיוס," היא אמרה לגבר, שהנהן אליה, ואז פנתה לאישה בהיסוס. "ו... את בוודאי גברת מאלפוי?"

הגבר היה גבוה, לבוש בגלימה מצוינת בצבע כחול עמוק ונעל נעליים יקרות מאד. שיערו היה בהיר מאד וחלק, ארוך יותר משיערה של רוז, והיה אסוף בסיכת כסף אלגנטית על עורפו. היו לו פנים בהירות, מסותתות וקרירות. עניו, שהיו בצבע אפור בהיר, כחלחל, הוסיפו לרושם שהוא פוסל בקרח.

בת זוגתו הייתה דומה לו להפליא – היא הייתה עשויה אפילו להיות אחותו. היא לבשה שמלה עשויה בד זהוב בעל מחשוף נאה, ולצווארה ענדה ענק אבני אזמרגד שגרם לתכשיט של רוז להיראות כמו צעצוע חסר ברק של ילדה. שיערה הזהוב היה מאורגן ומסודר בתספורת מסובכת למראה, שום שיערה לא חורגת ממקומה, ולאוזנייה היא ענדה עגילים זהובים ארוכים. היא הייתה יפה, ללא ספק, אך הבעת העליונות המשועממת שעל פניה עמעמה את היופי הזה.

גברת מאלפוי השיבה לרוז במחוות ראש חסרת התלהבות. היא אחזה בזרועו של הגבר בשייכות, מציגה לראווה טבעת יהלום יקרה למראה. היה משהו פלסטי בהופעתם של הזוג, כאילו היו שתי בובות בחלון ראווה, שהוצבו זה לצד זו במקרה. לא היה שום קשר ביניהם, מלבד מטרה משותפת להציג איזו שהיא תמונה אידיאלית ושקרית.

רוז לא התעכבה בשיחה איתה ושבה לשוחח עם בעלה.

"מה שלומך, סקורפיוס?"

"טוב, תודה, רוז," הוא השיב בנימוס, ופתאום הביט באלבוס, כאילו הבחין בו לראשונה.

"אלבוס פוטר," הוא הציג את עצמו, מקווה להבין מה פירוש הדרך המוזרה בה סקורפיוס מאלפוי מביט בו. נראה ששמו מעורר בבן שיחו אי נוחות לא ברורה.

"הו, כמעט שכחתי... אלבוס, זהו ד"ר הופגינס, שמקבל הערב פרס על תגליותיו בתחום רפואת הנפש, ו... אתה זוכר את סקורפיוס מאלפוי? הוא למד באותה שנה איתנו בהוגוורטס, בבית רייבנקלו. הוא עובד איתי במחלקה."

אלבוס הכיר את השם, אך לא זכר את הפנים. למרות זאת הוא הנהן אל סקורפיוס מאלפוי ולחץ את ידו, ואפילו ניסה לחייך בעוד אצבעות ארוכות ורזות סוגרות סביב ידו באחיזה יציבה.

"אלבוס פוטר?" התפרץ ד"ר הופגינס, ותבע את תורו ללחוץ את ידו של אלבוס באותו ניעור שהעניק לרוז. "הו – אני משתתף בצערך, נערי. כולנו הצטערנו לשמוע על אדון פוטר..."

"תודה," השיב אלבוס בתפלות.

"ד"ר וויזלי סיפרה לנו עליך רבות!"

"באמת?" אמר אלבוס, מציץ ברוז, שהתעקשה להתנהג כאילו היא לא מבחינה בכך.

"בהחלט! היא אמרה שהיית שותף לכמה מהמחקרים פורצי הדרך שפורסמו בשנים האחרונות בתחום תיאורית מקור הקסם... אני בעצמי מתעניין מאד בתחום. באופן חובבני, כמובן, ועם זאת..."

הוא החל לספר לאלבוס על השקפותיו בנושא עוצמת קסם אצל ילדים צעירים, כשגברת מאלפוי, שנראתה משועממת במיוחד, חיככה בגרונה וביקשה סליחה. היא עזבה את זרועו של בעלה, הניחה את גביע יין הדבש שלה על מגש של גמדון בית שעבר בסביבה ונעלמה בקהל.

"בעיות עם הגברת, ד"ר מאלפוי?" התלוצץ ד"ר הופגינס.

סקורפיוס מאלפוי הביט בו בקרירות. במקום להשיב להערתו המלגלגת אמר, "אני לא יודע מאיזה כתב עת חובבני אתה אוסף את הידיעות שלך, ד"ר הופגינס. אין מקום לפקפק בעבודה שהחינוך לשימוש בקסם הוא שמעצים את יכולותיו של הפרט, ולא איזו שהיא תכונה מולדת בלתי ברורה. נכון, יש שנולדים עם יותר כישרון ויש שנולדים עם פחות, אך זה חסר בסיס לחלוטין לומר שאפשר לקבוע האם ילד יגדל להיות קוסם מוצלח לפני שהוא אחז בשרביט." הוא דיבר בלהט, כשם שהם התווכחו על בעיותיו עם אשתו ולא על נושא תיאורי לחלוטין.

ד"ר הופגינס נופף באצבע ארוכה וטען בתוקף שהוא טועה. הוא אמר שמחקרים עדכניים שבדקו את יכולותיהם הקסומות של ילדים קטנים הראו שבעוד שהילדים גדלו בסביבות דומות, רמות השליטה שלהם בקסם היו שונות מאד.

"אך אני לא יודע את כל הפרטים, כמובן," הוא אמר ופנה אל אלבוס. "אתה בוודאי מבין בנושא הרבה יותר מאיתנו. מה דעתך?"

אלבוס התכוון להשיב, אך מאלפוי חתך אותו ואמר, "אין צורך במחקרים מדעיים כדי לראות את זה. בכל יום מגיעים ילדים קטנים לבית החולים עקב פציעות שגרמו לעצמם בזמן שימוש לא מכוון בקסם. התאונות האלה תמיד קטנות ולא משמעותיות."

"זה טיעון איום ונורא," אמר אלבוס.

"תסלח לי?" מאלפוי דיבר כאילו ספג עלבון אישי מפיו.

"אתה לא יכול להניח שכל הילדים הם בעלי עוצמת קסם זהה על פי המקרים שמגיעים לבית החולים. רוב הקוסמים הכפריים בכלל לא משתמשים בשירותים של בית החולים, והרבה הורים מעדיפים לטפל בילדים שלהם בעצמם. האוכלוסייה שמגיעה לבית החולים – "

"לתומי חשבתי שאני המרפא, ולא אתה," קטע אותו מאלפוי בקור. רוז וד"ר הופגינס נראו כאילו נצרבו, אך אלבוס, שהיה רגיל להתרועע עם קוסמים שהצלחתם הפכה אותם ליהירים ונפוחים, לא התערער בקלות שכזו. זאת ועוד, הוא בעצמו היה יהיר ונפוח למדי, כך שתקיפה כזו לא הספיקה אפילו על מנת לדגדג את הביטחון העצמי שלו.

"לתומי אני חשבתי שאני למדתי את הנושא המדובר, ולא אתה," הוא החזיר בחיוך חתולי.

סומק וורדרד הופיע על פניו של מאלפוי. הוא הפנה אל אלבוס את כל גופו, מתעלם מנוכחותם של רוז וד"ר הופגינס, ואמר, "אם כך, אולי לא הקשבת היטב בשיעורים שלך, פוטר, כי התיאוריה שלך נכשלת באופן נחרץ במבחן המציאות. מטיפול יומיומי בילדים שנפגעו מקסם לא מכוון, ברור כי כולם בעלי רמת קסם דומה. ועם כל הכבוד לילדים של קוסמים כפריים, אני לא מאמין שהם פלח האוכלוסייה שיפריח את העובדה הזו."

אלבוס הביט בפניו של מאלפוי, תוהה האם כדאי לו להביך אותו או לתת לו לנצח בוויכוח. רוז ניצלה את ההפוגה הקצרה על מנת לשנות לחלוטין את נושא השיחה. הניסיון הצליח, אך אלבוס עדיין חש במתח ברור בינו לבין ד"ר מאלפוי, שסירב לחלוטין להביט לכיוון שלו.

לאחר זמן מה הוא החליט ששיחת החולין מספיקה לו וביקש סליחה על מנת להתפנות.

בקומה השנייה של האולם היו שירותים מהודרים, מרוצפים שיש בצבע קרמל ומוארים באור עדין. הוא שטף את ידיו באחד מכיורי השיש שמול המראה המבריקה והארוכה כשמישהו השמיע קול מכיוון הכניסה. אלבוס הסתכל במראה ומצא את מאלפוי עומד בפתח.

"אני כבר מסיים," הוא אמר לו, משיב את עניו קדימה. "אם רק תפנה לרגע את המעבר לא תצטרך לשהות איתי באותו החדר."

מאלפוי השמיע קול מוזר, מן צחקוק עמוק ועצבני. הוא השתעל. "אני חושב שאני צריך להתנצל."

אלבוס דאג להסתיר את הפתעתו וניגב את ידיו באחת המגבות הרכות שנחו מגולגלות בסלסלה מול המראה.

"ובכן, זו תפנית מעניינת."

מאלפוי נכנס בצעדים איטיים ואז נשען על הקצה המרוחק של השיש, תוחב את ידיו לכיסיו. אלבוס הבין שהוא באמת ובתמים נבוך.

"ד"ר הופגינס הרגיז אותי, והוצאתי את זה עליך. לא הייתי צריך לזלזל בך ככה. רוז סיפרה לי על ההישגים שלך, כמובן, ועל ההצעה מווינטרהול..."

אלבוס הרגיש צורך עז לכסות את פניו בידו. "ביקשתי שהיא לא תספר לאף אחד."

מאלפוי פלט גיחוך מריר ולראשונה הביט לכיוון האזור בו אלבוס עמד. "בכל אופן, הייתי רוצה לפצות אותך על היחס שלי."

"על מה חשבת? להזמין אותי לארוחת ערב?"

"אה – סליחה?" הצבע הוורוד חזר ללחיו של מאלפוי, אך הפעם לא מתוך עלבון, והוא כלל לא נראה בטוח בעצמו כמו קודם.

"צחקתי, מאלפוי," הרגיע אותו אלבוס, משועשע.

"אה, כמובן... ובכן, רוז סיפרה לי שאתה נשאר באנגליה כדי לסיים מחקר ספרותי. רציתי להציע לך להשתמש בספרייה שבאחוזה שלי. היא לא מגוונת כמו הספרייה בהוגוורטס, אך יש בה כמה פריטים עתיקים ונדירים במיוחד שאולי יעניינו אותך."

אלבוס לא ציפה להצעה כזו. היא הייתה מפתה מכדי לסרב לה. "זה... יהיה מאד נדיב מצידך. תודה."

מאלפוי חייך חיוך מוזר והתנתק מהשיש. "שלח לי ינשוף כשתהיה מעוניין לממש את ההצעה, או שתבקש מרוז להעביר לי הודעה... תהנה מהמשך הערב."

אלבוס צפה בו עוזב, אומר לעצמו שלא כדאי לו להתגרות במזלו ולשאול אילו מן בעיות יש לו עם אשתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא