הסיפור המוזר של טדי לופין

פרק 4: זה לא קורה לי

טדי הופיע לצידו של הארי תחת שמי לילה מעוננים. לאוויר היה ריח שונה, זר. הם עמדו בחצר רחבת ידיים, שהייתה מוקפת גדר גבוהה מרופדת שיחי פרחים ועצי פרי שהסתירה אותם מעין חיצונית. מאחוריהם, בית שני קומות חשוך עמד בדממה.

"איפה אנחנו?" טדי שאל בצרידות. האוויר היה קריר וצלול, בלי זכר לאותה סערה שהפכה את חיו על פיהם.

"זה הבית שלי," הארי אמר. הוא פנה לעבר מרפסת עץ שתחמה את הדלת האחורית של הבית והחווה אל שני כיסאות גן שעמדו שם בחשכה. "בוא נדבר."

טדי תפס את מקומו במבוכה. הוא לא היה בטוח כיצד הוא אמור להתנהג. מצד אחד הוא הרגיש כאילו הוא זומן למשרדו של מורה, ומצד שני הארי דיבר אליו בגובה העניים, כאילו הם היו חברים או קרובי משפחה.

זה גרם לטדי לחשוב על זה שלא היה אף גבר במשפחתו, לפחות מאז שאביו נהרג. והארי לא ניסה להתנהג בצורה רשמית, אלא להפך; הוא צנח לתוך הכיסא בתשישות, הסיר את משקפיו והעביר את ידו על פניו בצורה מאד לא חיננית.

"סידור נחמד יש לך פה," טדי פלט בטמטום.

"תודה," הארי השיב, מחזיר את משקפיו. הם ישבו בעלטה כמעט מוחלטת, מלבד אור זעיר שדלק היכן שהוא בתוך הבית והצליח להתגנב דרך חלון המטבח. "אז מאיפה אתה רוצה להתחיל?"

"אולי מההתחלה?" טדי הציע, קשר של ציפייה ומתח מתהדק בבטנו.

"בסדר," הארי אמר, ומצחו התכווץ כשהוא חשב. "אני לא יכול להגיד שאני יודע בדיוק מתי או איך זה התחיל. אני אפילו לא בטוח שאני יודע בדיוק מה זה... על מלחמת הקוסמים שמעת?"

טדי הנהן. הם למדו על מלחמת הקוסמים באירופה בשיעור תולדות הקסם. כמעט כל מה שידע על הנושא הגיע משם, כי אימו וסבתו מיענו לדבר על המלחמה שגבתה את חייהם של אביו וסבו.

"אז אתה בטח יודע שלמרות שהמלחמה הייתה בין הקוסמים, היו גם מינים אחרים שבחרו צד ולקחו בה חלק. אחד המינים האלה היו אנשי הזאב."

לטדי הייתה תחושה רעה בקשר לזה.

"זה קשור לאבא שלי, נכון?" הוא שאל בחשש.

"כן," הארי השיב בהתנצלות. "אז מהרגע שהמלחמה התחילה אבא שלך ניסה לשכנע את אנשי הזאב לא להצטרף לצד של וולדמורט. הוא קיווה שהם יקשיבו לו, כי גם הוא היה אדם זאב. זאת הייתה משימה שנועדה להיכשל, אבל באותם ימים המסדר היה מוכן לנסות כל דבר כדי – "

"רגע, איזה מסדר?" טדי קטע אותו.

"המסדר. מסדר עוף החול," הארי אמר, כאילו זה היה אמור להבהיר משהו. כשטדי המשיך להיראות מבולבל הוא הסביר, "זה היה ארגון עצמאי שנלחם בוולדמורט... כנראה שאת זה לא מלמדים בשיעורי ההיסטוריה. ההורים שלך היו חברים בו. בעצם, שם הם הכירו. אבל זה לא מה שחשוב עכשיו.

"בסופו של דבר אבא שלך לא הצליח לשכנע אותם, והם הצטרפו לוולדמורט. הם שירתו אותו במהלך המלחמה, אבל אחרי שוולדמורט הובס הם לא נפוצו כמו אוכלי המוות. הם כעסו מאד, הרגישו שכל מה שוולדמורט הבטיח להם נגזל מהם. הם הצליחו לעורר הרבה מהומות באותה תקופה. משרד הקסמים היה בהריסות, הסוהרסנים עזבו את אזקבן בעזרתו של וולדמורט, ולא הייתה שום סמכות של ממש שתרתיע אותם. זה לקח כמה שנים, אבל בסוף משרד הקסמים קם מחדש, עם לשכת הילאים חדשה, והיה לנו מספיק כוח כדי לעצור או להבריח אותם מהארץ."

הארי עצר כדי להסיר את משקפיו שוב ולעסות את גשר אפו.

"כאן מגיע החלק שלא ברור לי, הסיבה שהביאה אותי אליכם מוקדם יותר היום. בזמן האחרון אנשי זאב התחילו להיראות בכמויות גדולות בזמן הירח המלא, והרבה אנשים ננשכים. גם בארצות הברית התעוררו הרבה מהומות באיזור הדרום, אותן הקונגרס הצליח לפזר בקושי. בטח שמעת על זה. כשניסינו להבין למה הם מתאספים שוב, דווקא עכשיו, המודיעין שלנו סיפק רק דבר אחד. שם. אתה רוצה לנסות לנחש מה השם?"

"לופין," טדי מצא את עצמו אומר.

"בדיוק. זאת הסיבה שבאתי לחפש את אימא שלך, להזהיר אותה שיכול להיות שם מחפשים אתכם," הארי אמר. "כנראה שצדקתי."

"אבל למה?" טדי שאל. "למה הם מחפשים אותנו?"

"אני לא יודע," הארי השיב. כשטדי המשיך לנעוץ בו מבט, משוכנע שהוא יודע משהו שהוא לא מספר, הוא נכנע והוסיף, "אני לא יודע את הסיבה. כשהיא החליטה לעזוב, טונקס אמרה לנו שהיא רוצה התחלה החדשה, לגדל אותך רחוק מהזיכרונות הכואבים של המלחמה. כיבדנו את הבקשה שלה ולא ניסינו ליצור איתה קשר. אבל עכשיו אני מתחיל לחשוב שאולי הייתה עוד סיבה לעזיבה שלה. אולי היא ברחה ממשהו."

טדי הרכין את ראשו והעביר את אצבעותיו בשיערו. הוא לא רצה להקשיב להארי, אבל הוא לא יכול היה להתעלם מקול מרגיז בראשו שאמר לו שהתיאוריה הזאת מאד הגיונית. אולי זאת הייתה הסיבה שאימא שלו תמיד שמרה את כל הסובבים אותה במרחק בטוח, אפילו שהיא הייתה אדם ידידותי. אולי זאת הייתה הסיבה שהיא התנגדה בצורה כל כך נחרצת כשטדי העלה את האפשרות להעביר את שנתו השביעית בהוגוורטס, בארץ ממנה היא ברחה...

"נדבר על זה בערב," קולה של אימו הדהד בזיכרונו. אילו הוא רק היה יודע שלא תהיה להם את ההזדמנות לדבר על עתידו האקדמי... אולי לעולם לא תהיה להם...

ופתאום הוא התחיל להפנים את חומרת המצב שלו. סבתא שלו הייתה פצועה אנושות ואימא שלו נעלמה מבלי להותיר עקבות. תוך שעות ספורות הוא איבד את המעט שהיה לו, והסיכויים שהדברים יחזרו להיות כשהיו נראו קלושים יותר ויותר בכל שעה שעברה.

"זה לא קורה לי..."

מילותיו נותרו תלויות באוויר הלילה. הארי ישב לצידו בשתיקה במשך זמן ארוך לפני שהוא דיבר.

"אנחנו נמצא את אימא שלך," הוא אמר בקול יציב. "כל המשאבים של הקונגרס ושל משרד הקסמים עומדים לרשותנו. אנחנו נמצא אותה."

"כן," טדי פלט לתוך ידיו, ולא הצליח למנוע מקולו לרעוד. "השאלה היא באיזה מצב..."

"תנסה לא לחשוב על הגרוע מכל," הייתה העצה של הארי.

קל להגיד, טדי חשב במרירות.

"יש לך עוד שאלות?" הארי שאל אותו לאחר עוד כמה רגעים ארוכים של שתיקה.

טדי הנד בראשו. הוא לא הבין כלום, והוא היה מיואש ותשוש מכדי לנסות.

"בוא, אני אראה לך את חדר האורחים."

טדי קם והלך בעקבותיו של הארי כסהרהורי. הם חצו מטבח חשוך ויצאו אל סלון רחב ידיים, שנראו לטדי כמו חלק מחלום מוזר. בחלק האחורי של החדר הייתה דלת שהובילה לחדר אורחים זעיר, שהכיל מיטה צרה, כוננית ומכתבה.

"זה לא מפואר במיוחד," הארי אמר בשמץ התנצלות. "פעם היה לנו חדר אורחים אמיתי, אבל הבנים הגיעו לגיל שהם לא יכולים לשבת באותו החדר בלי לנסות להרוג אחד את השני..."

לפקודת שרביטו פיג'מה מקופלת ומברשת שיניים הופיעו על המיטה.

"כנראה שאני לא אהיה פה כשתתעורר, אבל אשתי תעזור לך בכל מה שתצטרך," הוא אמר, פונה לצאת. "לילה טוב, טד."

טדי נותר לבדו בחדר הקטן. זונח את הפיג'מה המיושנת למראה, הוא כיבה את האור והתמוטט על המיטה בבגדיו. מרגיש משהו דוקר את רגלו, הוא פשפש בכיס מכנסיו בעייפות והוציא את הטבעת של אימא שלו.

הוא הניח אותה על שידת הלילה והסתכל עליה לאור קרן ירח שחמקה מבין העננים. ענפי הארד היו מלופפים זה סביב זה באחיזה חונקת.

עניו העייפות של טדי בערו, והוא חש פרץ של שנאה יוקדת. שנאה אל האנשים שנכנסו לבית שלהם והרסו את חייהם, אך גם שנאה אל אבא שלו.

הוא לא ידע איך, הוא לא ידע למה, אבל כל מה שקרה בשעות האחרונות קרה באשמתו של רמוס לופין. זו הייתה אשמתו שאימא וסבתא שלו עקרו מהחיים הקודמים שלהן, ממקום שכל הדברים שהארי אמר העידו שהיו בו אנשים שאהבו אותן, אהבו את טדי, כדי לחיות בבדידות ובניכור בארץ רחוקה. וזו הייתה אשמתו שעכשיו החיים של טדי התהפכו על פיהם.

אך במהרה התשישות הכניעה את המחשבות שהתרוצצו בראשו והוא שקע בשינה טרופה.

הפרק הקודם		הפרק הבא