מכתבים לאף אחד

חזרתי!

לקוראי האויב האחרון - לא נטשתי, רק הרגשתי קצת צורך לגוון.

קריאה מהנה!

4

הארי הופיע לצידה של הרמיוני בשדה פתוח. השחר בדיוק החל לבצבץ מעל צמרות העצים שבחורשה הסמוכה, והאוויר היה לח וקריר.

הם כמעט ולא החליפו מילה מאז שעזבו את המשרד של דמבלדור, ועשו את הדרך החשוכה אל שערי הטירה בשתיקה. הארי הבחין שמשהו מטריד אותה, אבל החליט לא לשאול. בעיקר כי הם בקושי הכירו זה את זו, אבל גם בגלל שהייתה לו תחושה שעדיף לו לא לדעת.

"ובכן?" הרמיוני דיברה לראשונה מאז שהם עזבו את הטירה. "מה אתה חושב?"

"בקשר למה?" הארי התחמק.

"אתה יודע בקשר למה," הרמיוני השיבה בנחרצות, בצורה שמעט הזכירה להארי את המורה שלו בבית הספר. לא בהכרח במובן שלילי.

הארי משך בכתפיו, בוחן את השדה השומם. "זה הרבה לספוג," הוא הודה. "ועוד יש לי שאלות."

"אנחנו נענה על כולן, או נמצא את מי שיכול לענות עליהן," הרמיוני הבטיחה לו בלהט. בתחילת היום שלפני ההתלהבות ושמץ יראת הקודש שלה כלפיו מצאו חן בעניו, אבל עכשיו הוא כבר לא היה בטוח שזה נכון.

"לאן את לוקחת אותי, בדיוק?" הוא שינה נושא.

"כבר תראה," היא השיבה. בלי עיכוב נוסף החלה לצעוד לכיוון לא מוגדר, ונעלמה.

כבר יודע לא להתרגש יותר מידי מדברים מוזרים, הארי צעד בעקבותיה. כשהגיע למקום בו היא נעלמה הוא הרגיש כאילו הוא נתקל בקרום סמיך ושקוף. עם מעט מאמץ הוא הצליח לחדור אותו, ומצא את עצמו בחצר פראית מוקפת גדר, למרגלות בית גבוה ונוטה לנפול שנראה כאילו הוא הורכב בעורך קסם מחצי תריסר מבנים שונים, קטנים יותר.

"ברוך הבא למחילה," הרמיוני אמרה ושלחה לו חיוך מרגיע. "אתה תהיה בטוח פה."

הם חצו את החצר לעבר הדלת האחורית של הבית. תרנגולות הומות ניקרו בדשא לאור השחר המתגבר, והארי חשב שהוא רואה יצור דמוי תפוח אדמה חומק למחילה באדמה, אבל לא היה יכול להיות משוכנע שאלה לא התשישות והרעב שמתעתעים בו.

הרמיוני הקישה על הדלת בשרביטה.

"מי שם?" קול קרא בתשובה כמעט מייד, כאילו הוא המתין לנקישה.

"רון, זו אני," הרמיוני השיבה.

הדלת נפתחה בקשקוש מנעולים. הרמיוני צעדה פנימה, הארי אחריה. הוא מצא את עצמו במטבח כפרי צפוף, במרכזו עמד שולחן עץ רחב מוקף תריסר כיסאות. מולו עמד גבר ג'ינג'י גבוה במיוחד, לבוש פיג'מה וחלוק בית שהיו מעט קצרים עבורו וחשפו את קרסוליו המנומשים. הוא חייך אל הארי בסקרנות ומבוכה.

"הארי, תכיר את רון וויזלי," הרמיוני אמרה.

"באמת יש לך אותה? את הצלקת?" רון שאל לאחר שלחץ את ידו של הארי ביד עצומה.

"נו באמת, רון," הרמיוני נזפה בו על ישירותו.

"זה בסדר," הארי הרגיע אותה, והזיז מעט את קצוות שיערו כדי לחשוף את הצלקת שלו בחלל האפלולי. "זה לא סיפור גדול."

"לא סיפור גדול?" רון הדהד בתדהמה. "כל ילד בעולם הקוסמים מכיר את השם שלך. אימא שלי הייתה מספרת לי עליך סיפורים לפני השינה."

"אולי זה נכון, אבל אני לא עשיתי כלום," הארי אמר והתיישב בכיסא סמוך בתשישות. הוא התחיל לחשוב שאם רק ילך לישון, הוא יוכל להתעורר ולגלות שכל זה היה רק חלום רע.

"אם אתה אומר," רון השיב במשיכת כתפיים ונופף בשרביטו לעבר הקומקום שעל הכיריים, זה החל לרתוח. ספלים ישנים ריחפו מתוך הארונות.

"בכל מקרה, אנחנו שמחים לארח אותך. יש הרבה חדרים פנויים למעלה, ודמבלדור עזר לנו להתקין את כל ההגנות הכי מתקדמות שיש, אז לא צריך לדאוג ממבקרים לא צפוים... תגיד, זה נכון שנלחמת בזה- שאין- לנקוב -בשמו?"

"רון!" הרמיוני התעצבנה.

"לך קל, את יודעת את כל הפרטים," רון התריס בתשובה. "במקומי את היית חוקרת אותו עד טיפת המידע האחרונה. ותשמרי על השקט, את תעירי את ההורים שלי."

הרמיוני הסמיקה בעוז ושתקה. הארי חייך לתוך ספל התה שלו.

"מאיפה שניכם מכירים?" הוא התעניין.

"למדנו בהוגוורטס ביחד," רון השיב, מפיק באגביות ארוחת בוקר של ביצים מטוגנות ונקנקיות. "הרמיוני הייתה התלמידה המצטיינת של השנה שלנו."

"ורון היה הליצן של השכבה," הרמיוני עקצה אותו בתשובה, עדיין סמוקה.

רון חייך לעברה והוריד את המחבתות מהאש. הארי היה מסוגל לקרוא את פניו המנומשות כמו ספר פתוח; בנעוריהם הוא היה קצת מאוהב בהרמיוני, אבל הסתפק בלהעריץ אותה מרחוק. היו גורלות גרועים יותר.

הארי אכל בתיאבון. הוא לא ידע אם זה קשור לעובדה שהוא לא אכל ולא שתה דבר חוץ מוויסקי כבר כמעט עשרים וארבע שעות, אבל זאת הייתה ארוחת הבוקר הכי טעימה שהוא אכל אי פעם.

"כדאי שאני אחזור להוגוורטס," הרמיוני אמרה לבסוף, מסרבת למנה נוספת של בייקון. להארי היא אמרה, "אני אחזור בערב עם כל המידע שאתה תצטרך. בינתיים, תנסה לנוח."

"ואנחנו נעלה למעלה בשקט, בלי להעיר את ההורים שלי," רון אמר. "ברגע שהם יגלו שאתה פה הם לא יעזבו אותך."

הארי לא שמח במיוחד לשבת בשקט ולעשות מה שאומרים לו, אבל הוא היה עייף מכדי להתווכח. הוא אפשר לרון להוביל אותו במעלה מדרגות עץ רעועות אל חדר שינה של נער.

"זה היה החדר של אחי, צ'ארלי. הוא עובד עם דרקונים ברומניה," רון הסביר להארי, שבחן את שלל הפוסטרים הנעים והצעצעים בדמויות דרקונים שקישטו את החדר. בטון מתנצל הוא הוסיף, "עכשיו, כשהרמיוני הלכה... זה באמת נכון שפגשת את אתה- יודע- מי אתמול בערב?"

"אתה מתכוון לוולדמורט?"

"אל תגיד את השם שלו!" רון סינן, כאילו עצם אמירת השם מעוררת בו אימה.

"למה?" הארי שאל. "הרמיוני אומרת את השם שלו."

"כי... אנחנו פשוט לא אומרים את השם שלו," רון נתן תירוץ חיוור. "הרמיוני לא יודעת, היא לא גדלה על סיפורי אימה על הדברים שהוא עשה במלחמה הראשונה... הוא גם לא הרג את אחותה..."

"ג'יני, נכון?" הארי אמר, נזכר במה שדמבלדור סיפר לו. "מה קרה לה?"

"אני מבין מה קרה שם פחות או יותר כמוך, אני מתאר לעצמי," רון אמר בכבדות, מתעסק בצעצוע של כדור צמר עם כנפיים רקומות. "היא הייתה תלמידת שנה ראשונה, ממשפחה ענייה, עם שישה אחים גדולים שכבר עשו כל דבר שהיא אי פעם תוכל לעשות... זה- שאין- לנקוב- בשמו ניצל את החששות וחוסר הביטחון שלה כדי לפתות אותה למקום אליו אף אחד לא יכול היה להגיע, ו... פשוט, שאב את החיים מתוכה כדי לבנות לעצמו גוף חדש? אני לא יודע, ככה דמבלדור הסביר את זה."

בעודו סוקר את ארון הספרים בעניים עייפות הארי נתקל בתמונה של גבר ג'ינג'י צעיר, כנראה צ'ארלי, מחבק ילדה ג'ינג'ית בת עשר בערך. הילדה חייכה אליו מהתמונה, מנופפת בביישנות, והארי הרגיש כאילו חבל מתהדק סביב צווארו.

"אני מצטער," הוא אמר לרון מבלי לחשוף את רגשותיו.

"אל תצטער. אתה נלחמת מולו ושרדת – זה משהו שכמעט אף אחד לא הצליח לעשות. זה אומר שעוד יש תקווה."

רון שלח לעברו חייך בוהק. הארי חייך בחזרה בתחושה כבדה שלג'ינג'י יש ממנו ציפיות שהוא לא יכול, או אולי לא רוצה, למלא.

"אתה בטח גמור מעייפות," רון אמר לבסוף. "אם אתה צריך אותי, אני אהיה למטה."

הארי חש הקלה כשהג'ינג'י סגר אחריו את הדלת. הוא החליף את הבגדים המאובקים והספוגים בזיעה בפיג'מה ישנה שהונחה על המיטה, בוחן את חדר הנעורים שהיה יכול להיות לו בחיים אחרים, ובתחושה שהוא לעולם לא יצליח לישון אחרי כל מה שקרה, הוא התשרע על המיטה הצרה. אור השמש הזורחת הסתנן דרך התריס הישר לתוך עניו, והוא נרדם מייד.

הוא התעורר מחלום חשוך כשכאב חד מהדהד בראשו. הוא שכב במשך כמה רגעים, מתושתש ולבולבל, לפני שהוא נזכר איפה הוא נמצא, והבין שהכאב בוקע מהצלקת שעל מצחו.

הארי אחז בראשו והתיישב, הכאב מתעמעם כלל שהחלום שחלם נשכח ממנו, עד שלא נותר ממנו דבר מלבד עקצוץ. מחוץ לחלון השמש נטתה למערב. לראשונה הוא הבחין בכפר קטן ומנומנם במרחק כמה קילומטרים מהבית; זו לא הייתה לונדון, אבל לפחות הייתה שם שמץ של סיוויליזציה.

החליפה שלו נעלמה מהכיסא שליד שולחן העבודה, ובקומה נחו מקופלים מכנסי ג'ינס ישנים וסוודר עבודת יד בצבע כחול במרכזו התנוססה האות C. מודע לכך שהוא לא יכול ללבוש שוב את הבגדים שלו במצבם, הוא לבש את הבגדים שהוכנו עבורו. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה לבש משהו כל כך לא אופנתי, אבל הניח שהוא לא במצב להיות בררן.

לאחר מכן הוא ניגש לבחון את תוכן כיסי המעיל שלו, אותו הוא פרש על שולחן העבודה לפני שהלך לישון; הוא כלל חפיסת סיגריות מעוכה עם שתי סיגריות, את הארנק שלו, את הטלפון הנייד שלו ואת השרביט שהוא גנב מוולדמורט.

הוא הרים את השרביט אך כמעט מייד התחרט טהניח אותו בחזרה במקומו. העקצוץ העוצמתי שמילא כל תא בגופו היה זר ומוזר, גורם לו להרגיש שהוא עשוי לאבד שליטה בכל רגע, וזה לא מצא חן בעניו.

במקום הוא הרים את הטלפון הנייד, רק כדי לגלות שהמסך שלו עדיין מהבהב ללא הסבר, ושהוא חסר תועלת. הוא הכניס אותו לכיס מכנסיו המושאלים יחד עם חפיסת הסיגריות והארנק ויצא מהחדר.

הוא ירד במדרגות הצרות והרעועות ומצא את עצמו בסלון הבית הכפרי. לראשונה הוא הבחין שהבית היה מלא דברים מוזרים בהם הוא לא הבחין בבוקר; הסלון היה מלא מסגרות עם תמונות זזות, זוג מסרגות עמלו על סריגת סוודר בצבע ירוק בלי אף אחד שהפעיל אותן, ובאחת הפינות ערימת גרביים קיפלה את עצמה. אם היה לו שמץ של ספק שאירועי היום שלפני היו חלום, כעת הוא לא יכול היה להתחמק מהעובדה המוגמרת שקסם היה דבר אמיתי.

הוא חזר אל המטבח בו ישב בבוקר וכל הנוכחים קפצו על רגליהם כשהוא נכנס. רון ישב ליד השולחן עם תיאומים ג'ינג'ים בערך בגילו ועם איש רזה ומקריח שהרכיב משקפיים ולבש גלימה בלויה. ליד אח האבן המבוערת ישבה אישה שברירית למראה בעלת שיער אדמוני מאפיר שלא פחות ולא יותר הזילה דמעה למראהו של הארי.

רון מיהר להציג בפניו את כל הנוכחים. "אלה האחים שלי, פרד וג'ורג' – טוב, לפחות שניים מהאחים שלי – ואלה ההורים שלי, ארתור ומולי וויזלי."

"זה כבוד גדול להכיר אותך, אדון פוטר," ארתור אמר בעודו לוחץ את ידו בהתלהבות.

"פשוט תקראו לי הארי," הארי השיב במבוכה. הוא תהה האם ככה זה יהיה מעכשיו, אנשים יתרגשו ויזילו דמעות כשהם יפגשו אותו. "תודה שאתם מארחים אותי..."

"אנחנו שמחים לעשות את זה, חמוד," מולי אמרה לו באושר אדיר, אפילו שהיא בקושי הצליחה לעמוד על הרגליים. הארי לא חשב שמישהו אי פעם קרא לו "חמוד". הוא ניסה לא להראות כמה זה מביך ומבלבל אותו בזמן שרון הפציר באימו לחזור לכיסא שלה וכיסה את ברכיה בשמיכה. לאחר שניות ספורות היא שקעה בתנומה שלווה.

"בדיוק עמדנו לאכול ארוחת ערב," אחד התיאומים אמר (רון הסביר מי הוא פרד ומי הוא ג'ורג' כשהוא הציג אותם בפני הארי, אבל הוא כבר הספיק להתבלבל ביניהם). "תשב איתנו?"

"איך אני יכול לסרב?" הארי השיב באי נוחות, אפילו שבאמת היה די רעב. הוא התיישב לשולחן עם ארתור והתיאומים בזמן שרון, שכנראה היה אחראי על הבישולים בבית, החל להגיש את הארוחה. "אני יכול להשתמש בטלפון שלכם? לא ראיתי אותו בשום מקום."

התיאומים נראו מבולבלים מהבקשה. ארתור הכה באגרופו בשולחן, מעיר את אשתו מתנומתה לרגע.

"אמרתי לכם! אמרתי לכם שיום אחד הטלפון יהיה שימושי!" הוא קרא אל משפחתו. להארי הוא אמר, "קוסמים לא נוהגים להשתמש בטלפון לרוב. פעם היה לי אחד בצריף שלי, אבל לצערי אשתי הכריחה אותי להיפטר ממנו אחרי שהוא השמיע רעשים בשעות לא סבירות."

"יכולת פשוט לנתק אותו," הארי אמר לו. ארתור נראה מתפלא ומרותק מהאפשרות הזו.

"אבא מתלהב מדברים של מוגלגים," רון הסביר להארי בהתנצלות כדי לחסוך ממנו להסביר לאביו מה זה בדיוק אומר לנתק טלפון. "הוא עובד במחלקה לשימוש לרעה בחפצי מוגלגים במשרד הקסמים."

מבולבל מהמשפט שנאמר, הארי רק חייך והעמיס אוכל על צלחתו.

"מה אתם עושים לפרנסתכם?" הוא שאל את התיאומים, בעיקר כי הרגיש שהם זוממים להתחיל להציף אותו בשאלות אישיות.

"אנחנו מנהלים חנות תעלולים בסמטת דיאגון," אחד התיאומים סיפר. "חנות התעלולים של האחים וויזלי."

"מה זה סמטת דיאגון?"

"זה רחוב של חנויות לקוסמים. זה בלונדון, אבל מוגלגים לא יכולים להגיע לשם," התיאום השני הסביר בקריצה. "כדאי לך לבוא לבקר בהזדמנות."

"אני לא חושב שזה רעיון טוב, בנים," ארתור אמר בהסתייגות.

"למה לא?" הארי ביקש לדעת. "אני אשמח לראות את סימטת דיאגון הזאת. חייתי בלונדון רוב החיים שלי ולא ידעתי שהיא קיימת."

"אתה עדיין בסכנה," ארתור אמר לו בחשש. "המודיעין שלנו אומר שאוכלי המוות עדיין מחפשים אותך. סמטת דיאגון היא מקום מרכזי מידי, זה מסוכן."

"אז מה אני אמור לעשות? אתם מאד נדיבים, אבל אני לא יכול להישאר פה, אני צריך לחזור לעבודה." רק אחרי שהוא אמר את המילים הארי נזכר בכאב שכבר אין לו עבודה.

"במה אתה עובד?" רון שאל אותו בפה מלא. אם הארי לא היה חושב שהוא לא מחודד מספיק בשביל זה, הוא היה חושב שהוא מנסה להסיח את דעתו מהנושא שעל הפרק.

"אני עורך דין פלילי," הוא ענה, והגאווה שחש במקצועו הייתה מעורבת בטינה ואכזבה.

"אתה מה?" רון שאל.

המשך הארוחה עברה במהירות כשהארי ניסה להסביר למארחיו מה זה עורך דין ולמה צריך את זה, בעוד ארתור מתערב בדבריו עם עובדות לא מדויקות ובעיקר מקשה על ההסבר. הארי לא חש בנוח לגלות שאין עורכי דין בעולם הקוסמים, וכאשר קוסם או מכשפה עומדים למשפט הם צריכים לייצג את עצמם מול חבר השופטים, חבורת קוסמים זקנים שנקראו הקסמהדרין, או לבקש מקוסם אחר לייצג אותם.

"תודה על הארוחה," הארי אמר כשהכלים הריקים ריחפו מהשולחן בסוף הארוחה והתחילו לשטוף את עצמם בכיור. "ברשותכם אני אלך לכפר עכשיו, לחפש טלפון ציבורי."

ארתור ובניו החליפו מבטים מודאגים.

"למען הסר ספק, אני לא באמת מבקש רשות," הארי הבהיר לפני שיספיקו לומר שהוא לא יכול לעשות את זה ויצא מדלת המטבח, דרכה הוא נכנס בבוקר.

הוא לא הספיק להתרחק יותר משני צעדים כשרון הדביק אותו.

"אני אסיע אותך," הוא אמר לו. "ההורים שלי יעצרו את הנשימה עד שתחזור אם לא תיתן לי. חכה פה."

הוא נעלם מאחורי הבית בריצה קלה. הארי הדליק סיגריה וחש את העצבנות שלו דועכת מעט. מביט בחצר הכפרית בה הוא עמד, היה קשה לתפוס שלפני ארבעים ושמונה שעות הוא עוד ישב במשרדו אצל ווינטר ושות' והתכונן למשפט שיחרוץ את גורלה של הקריירה שלו. הדבר המוזר ביותר בכל זה היה שהוא לא הצליח להתחרט על כך שהפסיד בכוונה ודן את הלקוח שלו למאסר עולם.

רון הופיע מעבר לגדר הבית במכונית עתיקה מדגם פורד אנגליה. הארי כיבה את הסיגריה תחת נעלו ונכנס למושב שליד הנהג.

"אין לכם טלפון בבית אבל יש לכם מכונית?" הארי שאל בעוד המכונית מתקדמת בטרטור במורד הדרך הכפרית.

"אמרתי לך שאבא שלי אוהב דברים של מוגלגים," רון אמר לו. "אבל זאת לא סתם מכונית – היא יכולה לעוף."

"זה שימושי," הארי השיב, חושב על הפקקים הבלתי נסבלים של לונדון. "אם יש מכוניות ומטאטאים מעופפים איך זה שאף פעם לא ראיתי אחד מהם מתעופף בשמיים?"

"רוב הקוסמים לא טיפשים מספיק לצאת לטיסה איפה שמוגלגים יכולים לראות אותם," רון הסביר לו על רקע טרטור המנוע העתיק. "זה פשע חמור לעשות קסם כל שהוא מול מוגלגים. אוכלי מוות לא מקפידים על החוקים, אבל בדרך כלל מוגלגים בכל מקרה מעדיפים לחשוב שהם דמיינו משהו מאשר להאמין שיש קסם בעולם."

"זה נכון," הארי הודה, חושב על כל הדברים המוזרים שקרו לו וכיצד הוא העדיף לייחס אותם לדמיון הפרוע של ילד יתום. בשמץ ערמומיות הוא הוסיף, "גם אני עדיין לא בטוח שהשתכנעתי. תצטרך לקחת אותי לטיסה במכונית ואז אולי אני אאמין."

רון צחק. "אימא שלי היא לא מה שהייתה מאז מה שקרה לג'יני, אבל היא תמצא את הכוחות להוריד לשנינו את הראש אם נעשה משהו כזה. ואם היא לא תעשה את זה, הרמיוני תגרום לנו להצטער."

הם נכנסו לכפר והארי הבחין בתא טלפון בכיכר העיר. הוא פתח את הדלת עוד לפני שרון הספיק לעצור וקפץ החוצה, משאיר אותו למצוא חנייה בכוחות עצמו.

הוא חייג לכל איש קשר שהוא יכול היה לחשוב עליו, גובה כל טובה שאי פעם צבר מעמיתים לעבודה וחברים לספסל הלימודים, אבל התשובה של כולם הייתה זהה – ווינטר כבר סיפר לכל משרד במדינה מה הוא עשה, ואף אחד לא התכוון לשקול לתת לו עבודה. איך הוא יכול לצפות לעסוק במשפטים אי פעם אחרי שנכשל לייצג את הלקוח שלו בכוונת תחילה? זה לא היה ממקומו להחליט מי היה אשם ומי חף מפשע.

בתחילה הארי ניסה להסביר שאידנברו היה אשם בפשע נורא ושהיו לו הוכחות – איך מישהו יכול להבליג על רצח, ועוד של ילדים חפים מפשע? – אבל העובדה הזו עוררה כל כך מעט עניין מעמיתיו שבמהרה הוא הפסיק להעלות את הטיעון, וקיבל את הסירובים לקבל באותו לראיון עבודה כמעט בהבנה.

עד שהוא יצא מתא הטלפון הלילה ירד וערפל סמיך נחת על הכפר. מנורות רחוב מיושנות נחנקו תחת ענני הערפל הלחים, בקושי מצליחות להאיר את הרחוב הכפרי, שהיה ריק מלבד כמה עוברים ושבים בודדים.

באור הקלוש הארי הבחין בכלב משוטט שחור בסמטה סמוכה, רגע לפני שהוא נעלם בין הפחים. הוא הבחין בו מכיוון שהיה עצום בגודלו, גדול יותר מכל כלב שהוא אי פעם ראה, ועניו הבריקו באור מוזר בצללים. אך תוך שנייה הוא חזר לחשוב על ההשפלה שלו, ושכח לחלוטין מהכלב.

רון חיכה לו על חומה סמוכה, מחזיק דבר מה בצורה מתוחה בכיס מעילו, כאילו דמיין שמישהו יזנק עליהם מבין בתי האבן הישנים, מחשבה שנראתה להארי מגוחכת.

"יכולת לחכות במכונית," הוא אמר לו לאחר שהבחין ששיערו הפך ללח מישיבה בערפל.

רון רק משך בכתפיו. "שנחזור?"

"עדיין לא," הארי השיב, עינו קולטת את אורותיו של פאב כפרי. "בוא נשתה משהו."

"באמת כדאי שכבר נחזור," רון אמר בטון מעט לחוץ, בוחן את הרחוב הכפרי בחיפוש אחר דמויות בערפל.

"תראה, פיטרו אותי מהעבודה אתמול, ואני כנראה לא אצליח למצוא עבודה חדשה," הארי אמר לו, כבר מתחיל לפנות לכיוון הפאב ולא מותיר למלווה שלו הרבה ברירה. "המעט שאני יכול להתנחם בו הוא כוס בירה. אני מזמין."

רון הלך אחריו בלית ברירה. הם נכנסו לפאב, שהיה מלא אנשי כפר שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות בשעות הערב במקום נידח שכזה, ותפסו מקום בשולחן פינתי.

"אני מצטער על העבודה שלך," רון אמר להארי לאחר שהוא הזמין שתי כוסות בירה. "לי אף פעם לא באמת הייתה עבודה ראויה לשמה. לפעמים אני עוזר לפרד וג'ורג' בחנות, אבל רוב הזמן אני בבית מטפל באימא. היא לא ממש מצליחה לעשות שום דבר לבד בימינו, ואבא לא היה יכול להרשות לעצמו לוותר על העבודה במשרד הקסמים."

"מי בכלל צריך קריירה?" הארי הצהיר בזמן שהם קיבלו את המשקאות שלהם ולקח לגימה ארוכה מכוסו.

רון עשה כמוהו וכמעט נחנק. "מה זה?" הוא שאל בגרון ניחר.

"זה בירה. אל תגיד לי שאתה לא יודע מה זה בירה."

רון הביט בכוסו בפקפוק ולקח לגימה נוספת. "אני לא אוהב את זה, אבל אני לא בטוח שאני שונא את זה."

אחרי הכוס הראשונה רון כבר היה שיכור למדי, והארי לא היסס להזמין סיבוב נוסף בעודו דולה מידע מהגבר השני. הוא מצא את עצמו בעולם חדש עליו הוא לא ידע כמעט כלום עדיין, ולמרות שכל מי שהוא פגש עד כה היה נחמד למדי (להוציא את וולדמורט ואת תומכיו), הוא לא הצליח להתנער מתחושה שכולם נוהגים בו בכפפות של משי ולא מספרים לו את כל האמת. במיוחד הרמיוני. לפי סיפוריו של רון היא הייתה בחורה לא מסוכנת, בסך הכל תולעת ספרים שלקחה את תפקיד חביבת המורה קצת רחוק מידי, אבל הארי הכיר בחורות כמוה – היו הרבה כאלה בבית הספר למשפטים – והוא ידע שאין לזלזל ביכולותיה ובכוונותיה.

הארי ורון בדיוק צחקו מדבר מה – לקראת סוף המשקה השלישי הארי כבר לא כל כך שם לב מה זה היה – כשמישהו התיישב לידו פתאום.

"אני מאד מאוכזבת ממך, רון," הרמיוני נזפה. היא החליפה את גלימת הקוסמים שלה במעיל גשם ארוך, ושיערה היה אסוף בפקעת הדוקה. הרצינות והפיכחות שלה היו צורמים בפאב, שהיה מלא אנשי כפר שיכורים. "ציפיתי למשהו כזה מאדון פוטר, אבל חשבתי שאתה תיקח את התפקיד שלך יותר ברצינות."

"הרמיוני," רון שיהק. "איך מצאת אותנו?"

"ההורים שלך, שכמעט יוצאים מדעתם מרוב דאגה, דרך אגב, אמרו לי שהלכתם לכפר," הרמיוני אמרה בחומרה. "ומהיכרותי הקצרה עם אדון פוטר לא היה קשה לנחש איפה אני אמצא אותו."

"אמרתי לך כבר לקרוא לי הארי," הארי אמר לה, לא מתרגש מהנזיפה. "ומה בדיוק הייתי אמור לעשות שם בבית כל הערב, לסרוג עם אימא של רון?"

רון פלט נחרת צחוק.

"זה לא מצחיק," הרמיוני סיננה בתשובה, מוודא שאף אחד לא מצותת להם. "כל אוכלי המוות במדינה מחפשים אותך. ועם כל הכבוד לרון, הוא לא יוכל להגן עליך מפני גדוד, במיוחד כשהוא שיכור."

"כבר ראינו שאני יכול לדאוג לעצמי," הארי השיב, לא מתרגש מההתנהגות הלחוצה שלה.

"אין לך שום מושג עם מה אתה מתמודד, אז תפסיק להיות כל כך זחוח," הרמיוני אמרה בעצבנות וקמה על רגליה. "אנחנו חוזרים למחילה. עכשיו."

מבין שהחגיגה הסתיימה, הארי השאיר כמה שטרות על השולחן ויצא בעקבותיה מהפאב, רון מדדה אחריו.

בחוץ אוויר הלילה הקר היה נעים ומרענן אחרי השהייה בפאב החם והחנוק.

"מה העניין?" הוא שאל את הרמיוני, שהסתכלה במצח מקומט לעבר אחת הסמטאות, והדליק את הסגריה האחרונה שלו.

"חשבתי שראיתי איזו חיה," היא השיבה בהיסח דעת.

"זה רק כלב רחוב, ראיתי אותו קודם," הארי אמר, והביט לעבר רון, זה מצמץ סביבו כאילו יצא לעולם לראשונה. "אתה מסוגל לנהוג?"

"אף אחד מכם לא הולך לנהוג, או להתעתק, לצורך העניין," הרמיוני התערבה. "אנחנו חוזרים ברגל כדי שתוכלו להתפכח."

מבינים שאין טעם להתווכח, הארי ורון החלו לצעוד לצעד הרמיוני בדרך היוצאת מהעיירה, לכיוון בית משפחת וויזלי. כשהם התרחקו מאורות העיירה הרמיוני הדליקה אור בקצה שרביטה כדי להאיר את השביל שלפניהם.

בזמן שהם היו בפאב הערפל נעלם, מותיר אחריו שמיים צלולים ומלאים כוכבים. הארי לא חשב שהוא אי פעם ראה כל כך הרבה כוכבים – בלונדון אי אפשר היה לראות אותם. יחד עם ההבנה הזו עלתה בו לפתע המחשבה שמעולם, בכל חיו, לא היו לו חברים. אבל עכשיו, בעודו צועד בשתיקה לצד רון והרמיוני בחשכה, הוא הרשה לעצמו להרהר באפשרות שאולי היום הוא רכש את שני החברים הראשונים שלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא