הארי פוטר והנשמה הנסתרת

הקולות המסתוריים

~♤~♧~♤~

בבוקר למחרת, התחילו הלימודים.

השיעור הראשון של לילי היה שיעור צמחים, עם פרופסור לונגבוטום.

לילי מאוד נהנתה והמשיכה את יומו הראשון של שנת הלימודים בשמחה.

בינתיים, בביתם של הארי וג'יני הייתה תחושת לחץ.

הארי וג'יני עשו קסמים וניסו לקשט אותו, אבל הם די הסתבכו כי ג'יני לא הייתה טובה בקסמים מהסוג הזה, והארי לא היה טוב בקישוט.

מה שהביא לכך שהארי עמד עם שרביטו באוויר, ומאחוריו ג'יני עמדה וצעקה עליו:

"נו הארי באמת! מה כל כך מסובך?! תעביר את האגרטל לשם ותשנה את הצבע של הורדים לסגול. לא לא לא! זה לא ורדים, תפסיק כבר לעשות בלאגן! נו תכף רון והרמיוני יגיעו ויראו את הבלאגן שעשית פה. אני לא סובלת את חוסר הרצינות הזה, אתה פשוט חובבן.", לאחר שאמרה את המילה "חובבן" נפלט לה צחקוק, שלבסוך הביא לכל שהיא התפוצצה מצחוק, מה שגרם להארי לצחוק גם כן, ואז האגרטל נפל, נשבר והתנפץ לרסיסים.

בעוד הם מצחקקים נשמעה דפיקה בדלת.

ג'יני פתחה את הדלת והכניסה את האורחים.

"היי! אני כל כך שמחה לראות אותך הרמיוני" אמרה ג'יני בהתלהבות גדולה במיוחד.

"חחחח, גם אני אותך ג'יני. אני מניחה שיש לזה סיבה, לא כך?" הרמיוני אמרה, וקרצה.

"כן. את צודקת. זה בטח בגלל שאין לאף אחד טעם בבית הזה, תסתכלי מה הארי הזה עושה שם. איזה בלאגן, מה כבר ביקשתי? שיארגן קצת את הבית לכבודכם?" ג'יני אמרה, והצביעה באצבע מאשימה על הארי שעמד בסלון ותיקן את שברי האגרטל עם שרביטו.

הרמיוני וג'יני צחקו, ורון התקדם לעבר הסלון לראות מה עם הארי.

"היי רון!" הארי אמר, ושמח לקצת חברה, ולא לאשתו הרוגזת.

"אני מבין מסיפוריה של ג'יני שהיא שגעה אותך פה" רון התבדח.

"הבנת נכון" הארי אמר ביבשות.

כעבור כמה שניות סגרה ג'יני את הדלת, והיא והרמיוני התקדמו גם הן לעבר הסלון.

החבורה התיישבה, וג'יני בהנף שרביט גרמה לבקבוק שמפניה מזכוכית לעוף אל השולחן שבסלון.

כשחזרה על הפעולה שנית, ארבע כוסות יין גבוהות עפו לעבר השולחן.

כשהכוסות נעצרו על השולחן, בקבוק השמפניה מזג לכל כוס כמות מכובדת של שמפניה, ולאחר שכל אחת מהכוסות קיבלה הבקבוק שב למקומו והפקק נסגר.

כל אחד לקח את הכוס שהונחה מולו, ואז הרמיוני אמרה: "לחיי השנה החדשה!",

וכולם אמרו: "לחיים!", וקירבו את כוסותיהם לאמצע על מנת שיתנגשו זו בזו.

לאחר מכן, כל אחד לגם מהשמפניה שלו.

שררו כמה שניות של שקט, ואז הם הופרו על ידי הארי, שפצח ואמר:

"טוב. תשמעו, אני יודע שזה אולי לא הזמן המתאים, אבל עכשיו כשאנחנו בלי הילדים לבד, זו ההזדמנות שלי לספר."

"דבר הארי" זרזה אותו הרמיוני.

"אוקיי, אוקיי. אז נכון הרמיוני, שאת שרת הקסמים, אבל החלטתי שאני משתף בזה את כולכם ביחד, לכולכם מגיע לדעת. ובכן, לאחרונה אני חש כאבים עזים בצלקת. אני יודע שזה לא מוכיח כלום, אבל יש לי הרגשה שוולדמורט חזר לחיים באישזהי צורה. אני שומע אותו בלילה, אני רואה בחלומות כל מיני פלאשבקים של חלומות שהוא מופיע בהם, חלומות שהייתי חולם בתקופת הוגוורטס" הסביר הארי.

"אבל הארי" חלקה עליו הרמיוני,

"איך אתה חושב שוולדמורט יכול לחזור? הוא כבר מת. דיברנו על זה ביום ההולדת שלך. די, אין יותר. הפלאשבקים שלך זה כי חווית טראומה, ולא שום סיבה אחרת. וולדמורט ניסה הכל, אבן החכמים, בתו, וההורקרוקסים. שום דבר לא עבד לו. האבן הושמדה על ידי ניקולס פלאמל, הסיפור עם דלפי נגמר לפני שנתיים, ואנחנו חיסלנו את כל ההורקרוקסים. ראינו את וולדמורט מת לנגד עיננו. אין ממה לחשוש" סיימה הרמיוני את דבריה בבטחון.

"זהו ש...  אני לא בטוח לגבי זה, הרמיוני. לגבי ההורקרוקסים" הארי השיב.

"מה זאת אומרת?" רון ניסה להצטרף לשיחה.

"יצא לי לחשוב על זה בזמן האחרון. אז נכון, ראיתי את וולדמורט מתמוסס לנגד עיניי. אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קורה. ראיתי אותו מתמוסס לנגד עיניי גם בחדר הסודות, בשנה השנייה שלנו בהוגוורטס. הוא התמוסס כשהשמדתי את היומן. הוא גם התמוסס כי באותו רגע הלחש שהוא עשה פגע בו והוא מת, אבל אנחנו לא חיסלנו את כל ההורקרוקסים, נותר לנו הורקרוקס אחד." 

ג'יני התפרצה לדבריו:

"הארי? על מה אתה מדבר? חיסלנו את כל שבעת ההורקרוקסים של וולדמורט!"

"אז זהו שלא. תחשבו על זה: הטבעת, היומן, התליון, הגביע, העטרת והנחש, אלו לא שבעה הורקרוקסים, אלו שישה! ההורקרוקס השביעי הוא.." הארי לא הספיק לגמור את משפטו, והרמיוני התפרצה:

"אל תגיד לי ש.."

"כן, אני הוא ההורקרוקס השביעי הרמיוני" הארי קטע אותה.

"אבל הארי.." הצטרף רון שוב, "אתה לא.."

"אני כן. אני צריך למות"' הסביר הארי.

"הארי! יש לך משפחה, יש לך אישה, ילדים! אתה לא תנטוש אותי, לבד. אני מקווה" ג'יני ניסתה לגרום להארי רגשות אשמה.

האורות בבית נכבו ברגע, וכל המבטים ננעצו ברון.

"זה לא אני!" הוא הגן על עצמו.

"הארי, הארי" זהו היה קולו הנחשי של וולדמורט, רק שהפעם כולם שמעו את הקול ולא רק הארי.

"אני רואה שאתם נהנים בלעדיי... אבל חכו... אתם עוד תראו..."

"שתק!" הרמיוני שלחה קללה לעבר הקול, אולם קללתה התפוגגה ונעלמה.

"תשתקי בוצדמית מטונפת!"

רון התפרץ:

"אל תדבר ככה אל האישה שלי"

"שקט גם אתה! בוגד דם מסריח... עכשיו, בואו נחזור לעניין, אני מניח שכבר הבנתם, אני הוא וולדמורט! ובקרוב מאוד אני הולך לחזור לחיים, ואחד מכם ישלם קורבן" הקול התפוגג, והאורות חזרו לאט לאט.

"אתם חושבים שזה באמת וולדמורט?" שאל רון ופחד ניכר בקולו.

"אני לא יודעת, אבל אם זה באמת הוא צריך לנקוט בפעולה ולא לחכות עד שמשהו רע יקרה" אמרה ג'יני.

"טוב, בינתיים אני ורון נחזור הביתה. מחר בעבודה אספר על הכל לתקשורת, ככה שאם קוסם יראה משהו חשוד כולם ידעו שצריך לדווח לי" אמרה הרמיוני.

שתי המשפחות נפרדו זו מזו לשלום.

 ________________________________________________________________________

דבר הכותבת:

אני מניחה ששמתם לב לבעיה בגילים (לא אומרים גילאים זו שגיאה😅), 

תיקנתי אותה, בשנה ובגיל של אלבוס וג'יימס, חזרו ובדקו.

אני מצטערת שהפרק לא ארוך כל כך, אבל ככה יצא.

למעלה בצד שמאל יש לכם אופציה "המלץ" אשמח שתלחצו וככה הפאנפיק יחשף יותר באתר.

תגיבו את דעתכם 👇🏻

הפרק הקודם		הפרק הבא