האסופית- תסריט

אז זאת הסצנה האחרונה, ויש לי כמה פרטים לגבי הטקסט הזה.

המחזה שכתבתי מתאים ל24 שחקנים, 5 בנים ו19 בנות.

הדמות של מיני מיי בסצנה ה3 אמורה להיות משוחקת על ידי שחקנית שיש לה כבר עוד תפקיד, מכיוון שלתפקיד של מיני מיי אין שורות.

רציתי להגיד תודה לכל מי שקרא את הפאנפיק הזה, לא ראיתי עוד פאנפיקים בסגנון הזה בפורטל, אז נחמד להיות הראשונה.

תהנו :)

מרילה במטבח, מתיו נכנס.

מתיו: איפה אן?

מרילה: כרגיל, בבית הספר. מה קרה?

מתיו: תקשיבי, מרילה, הקציר לא היה טוב במיוחד השנה, ועוד מעט יגיע החורף ולא תהיה לנו פרנסה.

מרילה: למה אתה מתכוון?

מתיו: מאז שאן הגיעה, ההוצאות שלנו קצת... עלו.

מרילה: איך זה אפשרי? אני תופרת לאן את כל השמלות מבדים ישנים!

מתיו: זוכרת את חג המולד? שלכל הבנות היו שמלות מפוארות ולאן הייתה שמלה פשוטה וישנה? אז קניתי לה אחרכ כמה שמלות חדשות אצל התופרת.

מרילה: כן, אבל הם היו רק כמה שמלות, איך בגללם ההוצאות עלו?

מתיו: הם עלו... יותר ממנה שציפיתי, אבל אן הייתה מאושרת שקיבלה אותם!

מרילה: מתיו מייקל קתברט!

מתיו: אין טעם שתכעסי עלי עכשיו, זה היה בעבר, ואנחנו בהווה, בואי נחשוב על כאן ועכשיו.

מרילה: מה עם הבנק?

מתיו: כן, יש לנו קצת בבנק. אני חושב שמחר אצא לבנק אבי, למשוך קצת כסף. אבל אני עדיין לא סבור שזה יספיק. אנחנו נכנסים לתקופה קשה במיוחד, החורף, אני לא בטוח שנשרוד. יש סיכוי שאפילו נצטרך למכור את החווה הירוקה.

מרילה: בית ילדותנו? בשום פנים ואופן לא!

מתיו: מרילה, אנחנו טובעים בחובות, אני כבר לא צעיר כמו שהייתי פעם, ואין לנו כסף לשלם לנער כלשהו שיבוא לעזור לנו. לא היינו ככה מאז שאמא מתה.

מרילה: אל תזכיר את זה! אין לך משהו חשוב יותר לעשות? אולי תלך לקרוא עיתון?

מתיו: מה שתגידי.

מתיו יוצא.

אן נכנסת בדילוגים.

מרילה: אן! איך היה בבית הספר?

אן: מעניין מדי, למדנו את הסיפור של איליין מקמלוט, שסר לנסלוט לא החזיר לה אהבה היא ביקשה מהמששרת שלה להשיט את הגופה שלה לאורך הנהר להוריו של סר לנסלוט. מרילה, זה כל כך רומנטי!

מרילה: לעולם לא אבין כיצד את מוצאת רומנטיקה בסיפורים הללו.

מרילה מחפשת משהו.

מרילה: איפה הווניל… אולי מתיו יודע, מתיו!

אף אחד לא עונה.

מרילה: מתיו!

מרילה יוצאת לחפש אותו.

מרילה צורחת.

מרילה: אן!

הבמה מחשיכה, עוברים להלוויה, מוזיקה מתאימה בווליום חלש ברקע.

מרילה בוכה.

מרילה: או מתיו, אני כל כך מצטערת!

אן: מרילה, את בסדר?

מרילה: כמובן, כמובן. (מוחה דמעות)

מרילה מסתכלת על אן בעיניים כואבות.

מרילה: את זוכרת ששאלת אותי אם הייתי מאוהבת פעם? מתיו אמר לי שאם אמנע מלספר לך המצב רק יוחמר. התעלמתי ממנו. עכשיו זה אולי הזמן לספר.

מרילה: לפני הרבה מאוד שנים, שהייתי קצת יותר גדולה ממה שאת עכשיו, לי ולג׳ון, אבא של גילברט, הייתה ידידות מסוימת קרובה מאוד.

אן: אני יודעת, רייצ׳ל סיפרה לי.

מרילה: כמה טיפוסי מצידה. בכל מקרה, אז את יודעת שהוא הזמין אותי למסעותיו, אך סירבתי. הייתי מאוהבת בו, כבר התחלנו לפנטז על עתיד משותף והוא התכוון להציע לי. אבל אז קרה משהו ששינה את הכל. אמא שלי החלה לחלות ולא יכלה לטפל במתיו. נאלצתי אני לנהל את הבית, לדאוג לאמא, לטפל במתיו. כעבור זמן מה גם היא נפטרה. ואני כל הזמן חושבת, אם רק הייתי מסכימה. אז היה סיכוי שגילברט-… הכל היה שונה.

שתיקה.

אן: שמעתי אותך ואת מתיו מדברים על המצב הכלכלי, מה נעשה?

מרילה: אני לא יודעת אן. (מתנשפת)

מרילה: אני זקוקה למעט שקט, סלחי לי.

מרילה יוצאת ורייצ׳ל נכנסת.

אן (מתוך נימוס): גברת לינד.

רייצ׳ל: אחחח, מתיו, אתה? התקף לב?

אן: מתיו ממד לא היה צעיר…

רייצ׳ל: גם אני לא צעירה, אז מה? אבל הוא חווה מוות מצער, אם הוא לא היה רואה את ההודעה בעיתון שבנק אבי נשדד…

אן: אז הוא עדיין היה איתנו.

רייצ׳ל: מתיו תמיד היה נשמה טהורה. אבל האמת, שאחרי מות אימו, הוא הפסיק להגיע לבית הספר. מרילה הפסיקה כבר ברגע שאימם חלתה, אבל היא עדיין התעקשה שמתיו ימשיך ללכת לבית הספר. אחרי שאימו נפטרה, הוא התמסר לעיבוד השדה של משפחתו, לביסוס כלכלה יציבה.

אן: זהו מתיו, הנשמה התאומה שלי.

רייצ'ל: אבל בסוף, מה שהרס להם את היציבות הכספית אבל החלים להם את הלב, את, אן. עם השיער האדום שלך, שנראה כמו להבה, החוצפה שלך, החשיבה המהירה שלך, והכי חשוב, הפה שלך שלא סותם לרגע!

אן: וזה דברים רעים?

רייצ'ל: לא אמרתי מה הם בהכרח.

גילברט נכנס.

גילברט: אן, אני כל כך מצטער על האבידה שלך.

רייצ׳ל: טוב, אני לא אפריע לכם…

רייצ׳ל הולכת.

אן: תודה גילברט, מאוד אדיב מצידך להגיע.

גילברט: כמובן שאגיע! מתיו תמיד היה שם אם מישהו נזקק לו. אחרי שאבי מת, מתיו הגיע כמה פעמים לעזור לי בשדה.

אן: ואימך?

גילברט: מתה לאחר הלידה.

אן: אז, אתה יתום?

גילברט: כן.

אן (כאילו היא מעריכה אותו הרבה יותר עכשיו): אף פעם לא ידעתי את זה.

שתיקה.

אן: אתה יודע, מרילה סיפרה לי שאבא שלך הזמינה אותה למסעות שלו, כשהם היו צעירים יותר.

גילברט: הוא הזמין אותה לנסיעות שלו?

אן: כן, אבל היא סירבה.

גילברט: רגע, אז זה אומר שמרילה ואבא שלי היו…-

אן: כנראה.

דיאנה רצה פנימה.

דיאנה: אן!

אן: דיאנה!

דיאנה מחבקת את אן.

דיאנה מביטה על אן וגילברט.

דיאנה: הפרעתי לכם במשהו?

אן: ממש לא. אני שמחה שהגעת.

דיאנה: כמובן! אני כל כך מצטערת, באתי ברגע שיכולתי.

דיאנה מחבקת את אן ומושיטה לה סלסילה.

דיאנה: הנה, זה ממנו.

אן מציצה פנימה.

אן: מה זה?ֿ

דיאנה: זה סיפורים שכתבנו, את נתת לנו את ההשראה לכתוב, אז כולנו אספנו את הסיפורים שלנו והבאנו אותם בשבילך. אני, רובי, ג׳יין ו-

אן: ג׳וסי פיי?

דיאנה: כן, אפילו ג׳וסי פיי! למרות שהסיפורים שלה לא ברמה הכי גבוהה, אפילו לא מתקרבים לרמה של הסיפורים שלך, אבל העיקר הכוונה.

אן: תודה דיאנה, אני מבטיחה שאקרא כל מילה בשקיקה.

דיאנה: אני בטוחה בכך.

דיאנה מחבקת את אן.

דיאנה: ותזכרי שאני תמיד כאן בשבילך, כולנו! את תמיד יכולה לדבר איתי.

אן: אני יודעת דיאנה, תודה.

מתחבקות שוב.

גילברט: אתם הולכות ללמוד בקווינס שנה הבאה?

דיאנה: כן, אם ההורים שלי ירשו לי, הם רוצים שאני איסע לצרפת לבית ספר לנימוסים והליכות.

אן: איך אני אשרוד בלעדייך?

דיאנה: אל תדאגי, אני אשכנע אותם. אן בטוח הולכת, אתה והיא קיבלתם את הציונים הכי גבוהים מכל הכיתה!

גילברט: כמעט כל הכיתה הולכת, זה המקום הכי טוב שנוכל ללמוד בו.

דיאנה (בעצבנות): לא מבחינת ההורים שלי...

אן: מתיו שאל אותי לפני חודש מה אני אלמד בקווינס, לאיזה עבודה אכוון. מה אתם רוצים להיות אחרי קווינס?

גילברט: רופא.

דיאנה: פסנתרנית.

אן: אני רוצה להיות מורה. חסרים לנו מורים טובים, ומפספסים ילדים עם פטנציאל ענק. מורים לא טובים, מר פיליפס לדוגמא.

גילברט ודיאנה צוחקים.

דיאנה: כן.

גילברט: לגמרי.

אן: אני בטוחה שאתה תהיה רופא מעולה שיעזור להרבה אנשים ואני בטוחה שאת תהיי פסנתרנית מפורסמת שאנשים יבואו מכל העולם לצפות בך מנגנת.

אן מביטה על הקבר של מתיו.

אן: מתיו אמר לי שאני אהיה מורה מעולה.

דיאנה: אן?

מניחה את היד שלה על היד של אן.

אן: אני יכולה שנייה להיות לבד?

דיאנה: כמובן.

גילברט: מה שאת צריכה.

דיאנה וגילברט יוצאים.

אן מסתכלת על הקבר.

אן: מתיו, אתה היית הנשמה התאומה שלי, ידעתי זאת מהרגע שפגשתי אותך בתחנת הרכבת.

אן: שאלתי אותך פעם, ״אתה בטח חושב שהיה עדיף שהיית לקח בן, שיעזור לך בחווה. אתה בטח מתחרט שלקחת אותי.״ וענית לי ״הייתי מעדיף אותך גם על פני עשרים בנים.״

אן: אני לא מאמינה שאתה כבר לא כאן. שאני אתעורר בבוקר, ארד למטה, ולא אראה אותך קורא עיתון.

אן: כמה חודשים אחרי שהגעתי לחווה הירוקה נתת לי את הכינוי ״אן מהחווה הירוקה״. וזאת מי שאני, אן מהחווה הירוקה, אם מאבונלי, אן שרלי קתברט.

אן: אני אן מהחווה הירוקה.

הפרק הקודם