מסדר עוף החול קורא הארי פוטר

מר דַרסְלי נעמד במקום. הפחד הציף אותו. הוא הִפנה מבטו שוב לעבר המלחששים כאילו רצה להגיד להם משהו, אבל התחרט ברגע האחרון.

ארתור:"הי, לא ידעתי שאחנו מפחידים את המוגלגים, זה לא יפה מצידנו!"

*מרלן מהנהת והשאר נאנחים*

הוא חצה את הכביש כמו טיל, מיהר אל משרדו, גער במזכירה שלא תפריע לו, זינק אל הטלפון וכמעט שסיים לחייג את מספר הטלפון שלו בבית כששינה לבסוף את דעתו.

הוא השיב את השפופרת על כנהּ וליטף את השפם שלו, מהרהר... לא, זו סתם איוולת מצידו. פּוֹטר זה לא שֵׁם כל-כך יוצא-דופן.

מולי: "תמיד אמרתי שהמוגלגים עושים הכל כדי לא לשים לב לקסמים."

ביל: "אמא, זה מה שאבא אומר. את אומרת תמיד, כשאת חושבת שאת לבד, שמוגלגים סתם טיפשים."

*מולי מסמיקה ותוקעת בביל מבט מפחיד*

הוא היה משוכנע שיש הרבה אנשים בשם פּוֹטר, שיש להם בן שקוראים לו הארי.

סיריוס: "נקווה שהאנשים האלה לא דומים לך, יותר מידי ג'יימסים בעולם זה נוראי."

ולמען האמת, הוא בכלל לא בטוח שלאחיין שלו קוראים הארי. הוא אף פעם אפילו לא ראה את הילד. אולי קוראים לו הארְווי. או הארוֹלד. אין טעם להדאיג סתם את גברת דַרסְלי, היא תמיד נלחצת כשמזכירים את אחותה.

לילי: "הספר הזה רק מסכסך בינינו."

והוא בכלל לא מאשים אותה – אילו לו היתה אחות כזאת... ובכל זאת, כל האנשים האלה בגלימות...

מודי: "מוגל טיפש, תמיד יש להיזהר, אם זה היה אוכל מוות?"

אחר-הצהריים הוא התקשה יותר להתרכז במקדחות, וכשיצא מהבניין בשעה חמש בערב הוא היה עדיין מודאג כל-כך, עד שבלי לשׂים לב הוא נתקל במישהו שעמד ממש מִחוץ לדלת.

לילי: "עם השומן שלו איך לא?"

בנג'י פנוויק: "הגעתי עם דורקס,קארדוק, ואדגר. *שם לב לספר* מה אתם עושים?"

מודי: "מצילים את חיינו."

רמוס: "מעשירים את ידיעתנו"

לילי: "לומדים את עתידנו"

אלבוס: "מגבשים את מסדרנו"

סיריוס: "מבזבזים את זמננו"

מנרווה: "מלמדים גם כשהצלחנו לתקוע את אלפיאס בלהלהחליף אותנו השבוע. נו."

"אני מצטער," הוא גער, בזמן שהישיש הקטנטן מעד וכמעט נפל. עברו כמה שניות לפני שדַרסְלי הבחין כי האיש עוטה גלימה סגולה. הוא כלל לא נראה מוטרד מזה שכמעט הפילו אותו ארצה. להפך, פניו קרנו בחיוך רחב והוא אמר בקול צפצפני שגרם לעוברים ושבים להסתכל עליהם: "אל תצטער, אדוני היקר – היום שום דבר אינו יכול להעציב אותי! שִׂישׂ ושׂמַח, כי אתה-יודע-מי הוּבס סוף-סוף! אפילו מוּגְלְגִים כמוך צריכים לחגוג ביום המאושר והנפלא הזה!"

קונדסאים: "עכשיו סוף סוף יש פואנטה לסיפור."

אלבוס: "פרופסור פליטיק!"

והאיש הזקן חיבק את מר דַרסְלי סביב בטנו והמשיך לדרכו.

לילי: " איך זה אפשרי? כל פעם שפטוניה מחבקת אותו היא מצליחה לחבק רק חצי בטן."

מר דַרסְלי נעמד במקומו ולא זז. בזה הרגע חיבק אותו זָר מוחלט, ונדמה היה לו שהוא גם כינה אותו מוּגְל או משהו כזה.

מרלן: *מתמוגגת* "מוגלגים חכמים כל כך עד שהם יודעים מה הצורת יחיד של מוגלגים! הרבה יותר חכמים ממנו, הקוסמים."

הוא היה נסער. הוא מיהר אל מכוניתו והתחיל לנסוע הביתה, מקווה כל הזמן שהוא רק דימיין את הכול, דבר שאף פעם לא קיווה לו קודם לכן, כי הרי הוא שונא אנשים שמדמיינים דברים.

אמליין: "שמנו לב."

כשחנה ליד מספר ארבע, הדבר הראשון שראה – וזה כְּלל לא שיפר את מצב-רוחו – היה החתולה המנומרת שאותה ראה בבוקר. עכשיו עמדה החתולה על חומת החצר שלו. הוא היה משוכנע שזו אותה החתולה – הוא זיהה את הסימנים סביב עיניה.

מנרווה: *מתלהבת שהיא מופיעה בספר* "אני, ואני ואני ואני ואני ואנ..."

אלבוס: "את מקסימה. אני אדם מתייפייף."

הפרק הקודם		הפרק הבא