גם אני רוצה

*האזהרה מהפרק הקודם חלה גם כאן.

עד כמה שאני מרחם על הילדה המסכנה.

כן, טוב. לא שזה קשה במיוחד.

היא נאלצה לצפות איך כולם מהללים את לילי, אבל מרחיקים אותה.

היא הביטה בעל כורחה כיצד אוהבים את לילי, אבל מתעלמים ממנה.

היא היתה צריכה להבין, לאט לאט, ובכאב מייסר, שהיא מחוץ לתמונה לתמיד.

אחחח, אני לא מקנא בה.

לא כמו שהיא קינאה באחותה, בכל מקרה.

אני מניח שזאת הסיבה האמיתית מאחורי כל הריב ההוא.

לילי האומללה עצובה כל כך, אני רואה אותה.

בשולחן גריפינדור, במסדרונות, במדשאות.

אחותה עשתה לה עוול נורא.

לא שאני מצדד במישהי, שכן שתיהן חושבות שנעשה להם עוול.

הממפף. 

טוב, יש לי דברים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר מכתבים של מתבגרות קנאיות.

אני עוד לא מבין איך יכלה הילדה להיות כה - סלח לי על הביטוי - טיפשה, עד שבכלל חשבה לפנות אליי. אני מניח שזוהי השפעתה של הקנאה המסנוורת...

מכתבים הממוענים להוגוורטס מופיעים אצלי במשרד באותו רגע, איננו מבזבזים זמן בלחכות לדואר.

לכן אתה וודאי יכול לתאר לעצמך כמה הופתעתי לראות נייר רגיל, שאינו קלף, מונח על שולחני בשעת בין הערביים, לפני חודש.

אבל היא היתה מיואשת, ואני מבין את זה.

כל כך מיואשת עד שמצאה לנכון לאיים עלי, אף שהיא יודעת מי בעל הכוח הרב יותר מבינינו. ניסתה לאיים עלי - אמנם בדרך מעודנת - אבל גם דרך זו דרך.

אבל איך אומרים - שאלה יהיו הצרות שלנו.

בברכה, אלבוס.

(מסדר מרלין, דרגה ראשונה, כושף ראשי בקסמהדרין, מאגוומפ עליון, חבר בקונפדרציית הקוסמים, שותף באיגוד הקוסמים הבינלאומי, ואני לא שחצן חסר-תקנה אז אני יעצור כאן.)

נ"ב: קשקושים! בלבוש! קוקו! שפיץ! בתיאבון! ביי!

הפרק הקודם