להתגבר על הארי פוטר ב-10 שלבים

הראש שלי התפוצץ!

איזו דרך מופלאה להתחיל את השבוע.

נאנחתי ונזרקתי חזרה אל הכרית.

הבוקר התעוררתי בהחלטה חד משמעית - לא לחשוב. פשוט ככה. היות והמוח שלי לא יודע לחשוב בצורה הגיונית, העדפתי שלא לחשוב בכלל. מי יודע – אולי השתקתי את החלק הרציונאלי במוח שלי למשך יותר מידי זמן, שהוא פשוט התייאש. אם זה המצב – אז היגיון, אני כל כך מצטערת! תחזור אלי בבקשה.

כי נמאס! נמאס לי לחלום כל לילה חלומות הזויים ולהתעורר, רק בשביל להמשיך לחשוב מחשבות מוזרות.

ההיגיון לא קיבל את תחינותיי, אז לא הצלחתי שלא לחשוב.

שחזרתי בראשי את החלום של אתמול:

ישבתי בשולחן האוכל של גריפינדור. אור בוקר בקע מהתקרה המכושפת, אבל דיברנו על השיעורים שסלגהורן נתן בשיקויים, אז אולי זאת הייתה ארוחת ערב. וכולם היו לבושים במדי קווידיץ', משום מה. בכל אופן, שמעתי אנשים מתחילים להתלחשש. הסתכלתי סביבי בסקרנות. אם קרה משהו מעניין – הייתי צריכה לגלות מה! הסתכלתי לכיוון הכללי, שאליו כולם הסתכלו, וראיתי נער בהיר-שיער מתקרב לשולחן שלנו.

"מה הוא רוצה?!" שמעתי את אליסה לוחשת לי, מדגישה את המילה 'הוא'.

"בטח, לא משהו טוב," לחשתי בחזרה ואז הבנתי משהו: הוא לא סתם התקדם לשולחן, הוא התקדם לאזור מסוים מאוד בשולחן. אלינו.

"וויזלי!" הוא קרא, האותיות של שם המשפחה שלי נוצצות מעל ראשו. קיוויתי שהוא התכוון לרון, לפרד או לג'ורג'. אבל לא יכולתי להתבלבל. העיניים שלו היו נעוצות בי. "אנחנו צריכים לדבר," הוא אמר בטון בטוח ורציני.

"מאלפוי, עזוב את אחותי!" רון קפץ ממקומו ונעמד בתנוחת לחימה. בידיו הוא החזיק זוג חרבות. ואני יודעת – זה לא דבר שיכול היה לקרות במציאות, אבל לא מדובר על המציאות. ואם למישהו יש בעיה עם זה – שיתעסק, בבקשה, בחלומות של עצמו!

הבלונדיני אפילו לא הסתכל עליו, הוא פשוט הרים את ידו והעיף את אחי הצידה. לא ראיתי לאן רון עף. המבט שלי היה מקובע על עיניו של הסלית'ריני.

"מאלפוי, עזוב אותה!" נער נוסף קם מהשולחן, בעל שיער שחור מבולגן ומשקפיים עגולות. הארי פוטר. אני חייבת לומר, שהייתי ממש עצבנית על התת מודע שלי בשלב הזה. לא רק על זה שהמוח שלי החליט להתעלל בי ולהכניס את הארי לחלומות שלי, אלא שהוא הצליח לייצר תמונה מדויקת כל כך שלו, שהתקשיתי להאמין שכל זה חלום.

מאלפוי הסתובב על מקומו ואני חזרתי לנשום. לא ידעתי, בכלל, שהפסקתי.

"פוטר," נחר הבלונדיני.

"מאלפוי," החזיר לו הארי באותה קרירות ואז הביט לכיווני. "מה אתה מבזבז עליה זמן בכלל?! היא כלום בשבילי."

הלב שלי צנח לתחתונים.

הארי החזיר אליו את מבטו וראיתי חיוך מתפרש על שפתיו, "אז היא לא תורמת למטרה שלך."

"המטרה שלי?" שאל הסלית'ריני באדישות, אך הצלחתי לזהות שבריר של ספק בקולו.

"להרוג אותי," ענה הארי, משלב את ידיו. "בשביל זה וולדמורט שלח אותך, לא?"

מאלפוי צחק ברשעות. נשבעת – הוא היה נשמע כמו נבל מרושע. "מאיפה לך?! אולי, אני באמת רוצה את בוגדת הדם העלובה הזאת!"

אגרופיי התכווצו.

"אל תהייה מגוחך!" גם הארי צחק צחוק מרושע. מישהו מוכן להסביר לי, למה כל האנשים בחלום שלי התחילו להתנהג כמו פסיכופטים?! איפה טעיתי? מוח, מה עשיתי לך?!

הארי המשיך, "אפילו אני לא רוצה אותה! קדימה - הילחם בי!"

אני חייבת לעצור לרגע ולהתייחס למה שהארי אמר. 'הילחם בי?' באמת?! מי מדבר ככה?! אני לא חושבת שהתת מודע שלי מבין איך בני אדם נורמליים מתנהלים... בכל מקרה, זה מה שקרה אחר כך (זה רק הולך ומתדרדר...):

"התור שלך יגיע, אל תדאג," ענה מאלפוי. "אבל אני לא אוהב להשאיר קצוות פתוחים. אני צריך להרוג קודם את וויזלי!" הוא הביט לכיווני ויכולתי להישבע שאש הופיעה בזוויות עיניו. הוא החזיר את מבטו להארי, "האם הילד-שנשאר-בחיים מתכנן לעצור אותי?"

"לך על זה," ענה הארי, מבלי לחשוב פעמיים. "אני לא מתכוון לבזבז את הזמן היקר שלי עליה."

"הו?" מאלפוי הביט בו לרגע, בפליאה. לא ברור לי איך ידעתי את זה – הוא, הרי, עמד עם הגב אלי. אבל לא התעמקתי בזה. "האם פוטר הנכבד מאשר לי להרוג את השפנפנה שלו? הא, פוטר?!" הוא הסב את מבטו לעברי וראיתי שיני ערפד מבצבצות מבין שפתיו החיוורות.

הארי צעד קדימה, "כמו שאמרתי – מ-ו-ז-מ-ן," חיוך רחב נפרש על שפתיו והצחוק הפסיכופתי נשפך מהן.

לפתע, כל האולם החל לצחוק כמוהו. תלמידים קמו מהמקומות שלהם והחלו להקיף אותי. צרחתי באימה. זה לא אמור להיות ככה! מאלפוי הפחדן לא אמור להרוג אותי! הארי לא אמור לתת לו להרוג אותי! זה לא אמור להיות ככה!!!!!!!!!!

"ג'יני?" נשמע קול שונה, "ג'יני!"

שאר הקולות השתתקו.

התנערתי. משני צדי ראיתי מבטים מודאגים. הרמיוני הניחה את ידה על ידי ואליסה העיפה קצוות שיער מפניי.

איזה כיף! שוב נרדמתי באמצע ארוחת הבוקר. אני יוצרת לעצמי יופי של תדמית. ממש נפלא! פעם שלישית גלידה. נאנחתי. לפחות, בארוחת הבוקר הזו, אף אחד לא מנסה להרוג אותי... עם מבטים וצחקוקים – אני יכולה להתמודד.

"הכול בסדר?" שאלה הרמיוני, בלחש. "את נראית נסערת."

"כן, אני פשוט עייפה," משכתי בכתפיי וחייכתי אליה.

רון ישב מולה והיה עסוק כולו באוכל. לידו היו שני מקומות פנויים. תהיתי לעצמי, אם הוא שומר אחד מהם להארי. ואם כן – למי מיועד הכיסא השני? אבל העדפתי שלא לשאול.

"למה?" שאלה הרמיוני.

"מה?" לא הייתי בטוחה על מה היא שואלת. יכול להיות שהיא למדה לקרוא מחשבות?

"אני אומרת לה, כבר כמה ימים, שהיא צריכה לישון יותר שעות. העקשנית הזאת לא מקשיבה לי!" קראה אליסה.

אה, כן, נזכרתי. היא שאלה על העייפות. הבעיה שלי לא הייתה השעות, אלא מה שקורה במוח שלי, במהלך השעות האלה.

הרמיוני חייכה אלי בחמלה. "אם משהו מפריע לך, אני כאן בשבילך. את יכולה לדבר איתי על הכול," היא הביטה לתוך עיניי. אם לא היינו באמצע האולם הגדול, יכול להיות שהייתי מספרת לה.

במקום זאת, משכתי בכתפיי. "זה לא משהו רציני."

היא הנהנה.

היה נדמה שהיא רוצה להגיד משהו, אבל רחש של דיבורים גרם לה להסתובב. הרגשתי את הגוף שלי נדרך. מבלי שהצלחתי לשלוט במחשבותיי – כי, כמו שאמרתי, ההיגיון שלי יצא לפנסיה מוקדמת – הרגשתי, שאני שוב בתוך החלום. הסתובבתי לכיוון, שאליו כולם הסתכלו. הארי פוטר צעד לעבר השולחן, מחובק עם לא אחרת מאשר צ'ו צאנג.

לא יכולתי, שלא לעקם את אפי. ניסיתי להתעלם מהצביטה שחשתי בליבי. נראה היה, שהשניים מתעלמים לחלוטין מהלחשושים ומהאצבעות המופנות אליהם.

"היי!" הארי חייך והתיישב מולי. מולי!!! מישהו יכול להסביר לי, למה?! מה עשיתי רע לעולם?!

צ'אנג התיישבה בחינניות לצידו.

"היי," חייכתי אל הזוג, מנסה להפגין קור רוח. יותר מזה – לא נאמר דבר. הם היו עסוקים מידי אחד בשני. שאר הסובבים בשולחן, היו מובכים מידי, מכדי להמשיך את השיחות הרגילות – כולם ישבו בשקט ומידי פעם הגניבו מבטים בזוג החדש. רון היה נראה היחיד, שנשאר אדיש להתרחשות. היה נראה, שהמערכת יחסים שלו עם חתיכת העוף שבידו מעניינת אותו, הרבה יותר.

למשך שארית הארוחה, רגלי טופפה מתחת לשולחן בעצבנות. סיימתי לאכול הכי מהר שיכולתי, אמרתי לכולם להתראות ומיהרתי להתרחק משם. ידעתי, שנותרה פחות מחצי שעה עד לשינוי-צורה, אז הלכתי לכיוון הכללי של הכיתה. התיישבתי על ספסל והשענתי את ראשי על כפות ידיי. המסדרון היה ריק. מידי פעם חלפו תלמידים על פניי. ישבתי מבלי לזוז. גבי מכופף, בצורה שהייתה גורמת לאמא שלי לצקצק בלשונה. מהר מאוד, הפרטים שסביבי החלו להיטשטש, צבעים החלו לרצד.

ראיתי את הארי וצ'ו מופיעים, מחזיקים ידיים ומצחקקים בצורה מזויפת. בהיתי בהם. גופי התכווץ ולא הצלחתי לזוז. הם הביטו זה בזו והיה נראה שהם לא שמים לב לשום דבר אחר. הם התרחקו זה מזה, כשידיהם עדיין מחוברות. הארי משך אותה לכיוונו וסובב אותה. חצאיתה של צ'ו התנפנפה בחינניות והיא קפצה אל זרועותיו. הארי אחז במותניה וסובב אותה, כשהיא באוויר. כשרגליה נגעו ברצפה, הם נעצרו והארי הזיז קצוות שיער מפניה. ידיה נחו על כתפיו. הוא התקרב אליה ולחש לה משהו, שגרם לה לצחקק, בקולה הדוחה והצווחני.

שמעתי רחש לצידי והתנערתי. גיליתי מולי את דראקו מאלפוי. הוא משך אחורנית את ידו, שהייתה מושטת לכיווני, והכניס אותה לכיסו. התיישרתי במהירות והבטתי בו בתמיהה. הוא כחכח בגרונו. מצמצתי, מנסה להבין איפה אני. הייתי בטוחה, שאני עוד חולמת. הוא כחכח בגרונו שוב והביט לצדדים. הבעתו נהייה החלטית והוא החל להתרחק ממני.

"מה ניסית לעשות?!" שאלתי, קמה בתקיפות וצועדת לכיוונו. ראשי הסתחרר מעט, מהתנועה החדה, אך התאמצתי להסתיר זאת. נשמתי עמוקות.

הבטתי סביב – הארי וצ'ו לא נראו באזור. המוח שלי פעל במהירות, אך לא הצלחתי להבין מה התרחש. ידעתי דבר אחד – מאלפוי ניסה לעשות משהו, אז זה בטח לא דבר טוב. היה לי ברור, שהוא לא נשלח על ידי וולדמורט, כדי להרוג אותי, אבל לא אשקר – האפשרות חלפה בראשי. ידעתי שזה לא הגיוני בשום צורה, אך לא הצלחתי למצוא הסבר אחר.

הוא נעצר והשפיל מבט. "רציתי לבדוק, שאת בסדר," הוא אמר בקול שקט, תוך כדי משיכת כתפיים. אם זה היה כל אחד אחר, הייתי מפרשת את התנועה הזו כביישנות, אבל מדובר במאלפוי. אז, לא משנה מה הוא תכנן – אסור היה לי לסמוך עליו. ואסור היה לי ליפול ברשת.

הרמתי גבה בספקנות.

"את לא מאמינה לי, אני יודע," הוא אמר, מסרב להביט לי בעיניים.

"אני, באמת, לא מאמינה לך!" הסכמתי, משלבת ידיים.

"תראי – בואי פשוט נשכח מזה," הוא אמר.

"לא הולך לקרות," אמרתי, בתקיפות. "אתה ניסית לעשות משהו. ואני לא זזה מפה – עד שלא אבין מה."

הוא נאנח. "עוד רגע נגמרת הפסקת הצהרים ויש לי שיקויים אחרי זה. אני ממש לא רוצה לאחר..."

"ממש אכפת לי ממה שאתה רוצה ולא רוצה!" קראתי.

"אני יודע שלא," הוא משך בכתפיו. "אבל..." הוא נאנח וגירד בעורפו. "אני לא עובד עלייך. באמת! ראיתי אותך מכופפת באמצע המסדרון. לא הייתי בטוח, אם נרדמת, או התעלפת. אז, רציתי לוודא שאת בסדר. אני יודע שהיית עצבנית קודם, אז פחדתי שקרה לך משהו..."

"אתה יודע שהייתי עצבנית?" שאלתי, באיטיות. "מה זה אומר?!"

"אני..." הוא הסמיק. כבר ראיתי את הצבע הזה על פניו, במדשאות, אחרי שהפלתי אותו. למרות זאת, הופתעתי, לא פחות. "ראיתי, שיצאת בכעס מהאולם הגדול. שזה הגיוני, כי גילית שפוטר ו..."

"אתה עוקב אחרי, או משהו?!" קראתי בזעזוע.

"לא!" הוא ענה, בהתגוננות. הסומק שעל לחייו התגבר. "פשוט... כולם ראו שפוטר וצ'אנג אכלו היום ביחד! אז, עשיתי אחד ועוד אחד..."

"אוקיי – אז, אתה יודע שהם ביחד. מה הקשר אלי?!" קראתי, הזעזוע שלי הולך ומתגבר.

"אני יודע שיש לך רגשות כלפיו..." הוא לחש.

"סליחה?!"

איך הוא מעז. מי הוא בכלל?! ואיך הוא ידע את כל זה?! כל גופי היה דרוך. הייתי עצבנית, מבולבלת ומובכת. שנאתי להרגיש מובכת. בעיקר מול אנשים, שעלולים להשתמש בזה לרעה.

"זה לא ענייני," הוא אמר. "אני יודע. אני מצטער!" הוא השתתק. "אני צריך ללכת," הוא הוסיף, רגע לפני שהוא הסתובב והתחיל להתרחק.

"אתה!" קראתי בעקבותיו. "אתה לא יכול להגיד דבר כזה וללכת!"

הוא הסתובב בחזרה. "את לא רוצה שאני אלך?" חיוך קל הופיע על שפתיו.

נאנחתי. "זה לא! זה לא מה שאמרתי!"

"תראי," הוא הרים ידיים, בהתגוננות. "לא התכוונתי להתערב בחיים שלך..."

"אבל התערבת..." אמרתי בשקט.

"וכבר אמרתי לך – אני מצטער."

נאנחתי.

הבטתי בו והרגשתי את העייפות חוזרת ומכה בי. הרגשתי את הכאב והעצבות מטלטלים אותי. הבטתי בעיניים הכסופות וניסיתי להפנות את כעסי אליהן, אבל המבט שנגלה מולי לא היה מזלזל או מתנשא. זה היה מבט אכפתי ודואג. לא יכולתי להאמין שהמבט הזה מגיע ממנו – מדראקו מאלפוי. אלפי מחשבות התרוצצו בראשי. ידעתי, שכל זה רק תכסיס. ידעתי, שאני אמורה להיזהר. אבל כל מה שרציתי, היה לשפוך את לבי, לתת למבט הזה לנחם אותי. רציתי לרוץ אל זרועותיו ולהתכרבל בהן, להרגיש את חום גופו...

לא! על איזה שטויות אני חושבת. היגיון, אני מתחננת! תחזור אלי בבקשה!

שמעתי את קולה של אליסה בהמשך המסדרון והתחלתי לראות אנשים מתקבצים בכניסה לכיתה. ההפסקה הסתיימה.

מאלפוי הביט לכיוונם. "אני צריך ללכת," הוא אמר, בשנית, מבט מתנצל בעיניו.

"למה שיהיה לי אכפת?!" שאלתי בקרירות, מנסה להתעלם מהחמימות שהרגשתי בבטני. שלא הרגשתי. לא הרגשתי חמימות. למה, שאני אחשוב דבר כזה בכלל?!

"לא נתת לי ללכת קודם..." הוא משך בכתפיו.

"אני לא אמא שלך!" קראתי.

התגובה שלי גרמה לו להסמיק. הוא כחכח בגרונו, "נתראה, וויזלי," הוא אמר, לפני שהסתובב והחל להתקדם, לעבר המדרגות.

"נתראה?"

***

הפרק הקודם		הפרק הבא