הנשים של רולינג

25 במרץ, לפני כמעט שמונה שנים

"אתה מבטיח לכתוב?" שאלה ג'יני וארזה כמה כריכים בתיק קטן.

"אני מבטיח." השיב נוויל, משועשע מעט מתגובותיה.

"תבטיח שלא תעשה שום דבר מטופש ותחזור בחתיכה אחת."

"אני מבטיח." השיב נוויל ונשק לה, "תפסיקי לדאוג לי כל כך."

"אני לא יכולה שלא לדאוג." אמרה ג'יני, "זה כמו לבקש מארנבת להפסיק להשריץ ארנבונים!"

נוויל צחק, היא אהבה את הצחוק שלו. היא הביטה בו בהערצה כמעט, נדמה היה שזוגיותם שינתה אותו ללא עוררין. הוא היה גברי ועומד על שלו, הוא כבר הפסיק לזלזל בעצמו כמו שהיה עושה בעבר.

"לפעמים אני תוהה אם התחתנתי עם אמא תרזה." אמר נוויל בחיוכו הדק.

"אמא תרזה היא סתם ברווזה לעומתי." השיבה ג'יני ונשקה לו, "תבטיח לי שתשמור על עצמך."

"אני מבטיח." אמר נוויל, חבל שמבטיחים דברים שלא תמיד אפשר לקיים.

6 במאי, אותה שנה

מכתביה לא הצליחו להגיע אל נוויל וינשופיה חזרו אך היא קיבלה מכתב אחד לפני כמה ימים, מכתב שהשקיט מעט את דאגתה.

ג'יני שלי,

כתב נוויל בכתב ידוי המסורבל.

אין לך מושג כמה אני מתגעגע אלייך, הצלחתי להשיג קלף ועט בבית שאירח אותנו במכתש גודריק וכולם כמובן עטים עליי ורוצים לכתוב גם.

הארי מוסר שתגידי ללונה שהכל בסדר ועד כה, אין עדיין צלקות חדשות.

פרד מבקש להגיד לאמנדה משהו על התחייבות וטבעת מגולפת.. אני לא ממש הצלחתי להבין משהו בדיבור המיהיר והבלתי פוסק שלו, היא בטח כבר תבין לבד.

אדון וויזלי רוצה שתגידי למולי כנראה שעלינו על משהו ונחזור בקרוב.

ועכשיו סוף סוף תורי. רגע.. רון אומר שתגידי להרמיוני לא לדאוג.

ג'יני חייכה לעצמה.

ועכשיו באמת סוף סוף תורי. רק רציתי לומר לך שהכל בסדר, אני מתגעגע אלייך ורק מחכה לראות אותך שוב. הכריכים שלך כבר נגמרו ביומיים הראשונים אבל הדבר החיובי שיצא זה שלמדנו לצוד. הצלחתי להרוג ארנבת קשוחה במיוחד שזכתה לתשואות.. עד שהארי הביא צבי. לא נורא. אוהב המון, נוויל שלך.

זה היה המכתב הראשון והאחרון שג'יני קיבלה מנוויל בחודשים האלה.

18 ביולי, אותה שנה

ג'יני הייתה מתוחה ודאגה כל כך, היא הביאה שאנשי המסדר לא מצליחים לאתר את הצוות ודאגה הוכפלה. הא ניסתה להסיח את דעתה בכך שדאגה לאמנדה בכל שהצטרכה. ההיריון היה בסיכון ולאחר מה שקרה להרמיוני היא לא הסכימה לתת לאמנדה לקום מהמיטה. תוך כמה דקות אנשי המסדר החלו לחזור, הם לא מצאו את הצוות, ג'יני הייתה על סף דמעות.

27 בספטמבר, אותה שנה

היא עבדה במטבח המחילה כשהבחינה מבעד לחלון בגברים השבים הביתה.

"הם חזרו!" היא קראה בשמחה ושמעה את הצעדים המהירים במורד המדרגות. היא רצה אל רון וחיבקה אותו ואחר כך קפצה על נוויל, פניו היו זרועות חתכים אך לא היה לה אכפת העיקר שחזר. אילו רק ידע את משמעותם שם חתכים אלה. היא חיפשה בעינייה אחר פרד וג'ורג' וראתה את ג'ורג' עוטף את אמנדה בחיבוק מנחם. היא הבינה, למרות שהיא כל כך רצתה שלא להבין.

הפרק הקודם		הפרק הבא