הורים לא מנוסים

שלומות לתושבי כדור הארץ!

כאן גיראול, חייזר מהחלל החיצון שבא לומר לכם בשמה של כותבת הפאנפיק:

תודות ואיחולות לכל הקוראים והקוראות,

לכל המגיבים והנרשמים,

צרור ברכות ואיחולים.

סתם עזבו, אני משועממת ברמות על, חופש וזה..

טוב קבלו במחיאות כפיים סוערות את הפרק הבא:

הרמיוני עמדה בפתח, כריס על זרועותיה.

דראקו בהה בה לרגע, מעכל את השינויים ש5 שנים עשו לה, היא נראתה בוגרת ומכובדת יותר, אבל יפיפיה כתמיד. הוא התנער ממחשבותיו והזמין אותה להכנס.

"הנה, תרים אותו" היא אמרה והגישה לו את כריס.

דראקו ההנהן בלחץ וניסה להרים אותו. "הנה, כך" היא הניחה את ידה על זרועו בעדינות, וכיונה אותו כיצד להחזיק אותו ולתמוך בראשו הקטן.

"היי הרמיוני" קרא הארי ויצא מהמרפסת. הם התחבקו, והארי הטביע על לחייה נשיקה קטנה שגרמה לה לצחקק.

"וואו, תודה הרמיוני" אמר דראקו. היא התסובבה לעברו ואז עינה נהפכו עצובות.

"אני ממש מצטערת לשמוע על בריאן" היא אמרה בקול קטן. דראקו השפיל את עיניו.

"אהממ.." כיחכח הארי בגרונו "אולי כדאי שנצא לקנות דברים לכריס"

"אה כן" התנער דראקו "אתה צודק" הוא לקח את הז'קט מהכיסא הקרוב.

"ג'יני תבוא לעשות ביביסיטר לכריס בזמן שנלך" אמרה הרמיוני "כי אין לנו עדיין עגלה בשבילו".

דראקו הביט בשניהם פתאום, וגל אהבה ענקי עלה בו "וואו חברה, תודה רבה, אתם מצילים אותי".

הרמיוני התקרבה אליו ועטפה אותו בחיבוק "אתה לא לבד בזה" היא אמרה.

הארי כחכח שוב בגרונו. כנראה יש לו משהו נגד סיטואציות מרגשות או רציניות מידי.

דפיקה עדינה על הדלת קטעה אותם, וג'יני וויזלי נכנסה, מלווה באחיינה הגיניג'י שהיה נראה בן שמונה, הבן של פרד.

"היי כולם" היא ברכה. היא התחבקה עם הרמיוני והארי, ולחצה את ידו של דראקו. יקח לה קצת זמן להתרגל אליו כנראה.

"היי טוני" טפח הארי על שכמו של הילד הקטן, שהיה נראה היפרקטיבי ברמות. בזמנים אחרים דראקו היה מפחד שהוא ישבור את הדירה שלו, אבל במצבה (של הדירה) כרגע, זה לא ממש שינה הרבה.

הם יצאו מהבנין ופנו למרכז המסחרי. דראקו מעולם לא חשב שרגליים יכולות לכאוב כל כך.

הם נכנסו לבערך חמישים חניויות. קנו עגלה, מוצצים, בקבוקים, מטרנה וגרבר, מובייל לעלגה, מובייל ללול, מובייל לסלקל, סלקל, כיסא אוכל, כיסא לרכב, ומה לא...

אחרי שעה הארי עזב אותם והלך לעבודה, והרמיוני ודראקו המשיכו להסתובב שם עוד 5 שעות שלמות.

"איך. יצור. כל כל קטן. צריך. כל כל הרבה. דברים. לעזזל" התלנונן דראקו כשהוא מתנשף מהמאמץ של נשיאת השקיות הכבדות בחזרה לביתו.

הרמיוני צחקה. "מה עם העבודה שלך"? היא שאלה

"מגיע לי שלושה חדשים של חופשה, ככה נותנים למשפחות חד הוריות, כשאין אמא" הסביר דראקו.

"אתה תצטרך אחר כך מישהי שתעזור לך לגדל אותו, אתה יודע" אמרה הרמיוני בזהריות, והביטה עליו בחשש. היא נזהרה שלא לומר את המילה 'להתחתן'.

"אני לא חושב שאני במצב כלכלי עכשיו של להחזיק מטפלת צמודה" אמר דראקו, לא מיישיר מבט.

הרמיוני נאנחה, היא הבינה שהוא מתחמק. אולי הוא צריך עוד קצת זמן...

רוח חזקה נשבה פתאום, מסחררת את העלים היבשים שעל המדרכה, הרמיוני נרעדה.

"החורף מתקרב" אמר דראקו בחיוך כשהגיש לה את הז'קט שלו. הרמיוני חייכה בתודה ולבשה את ה'קט הגדול.

שאר הדרך עברה בשתיקה נעימה. הרמיוני כבר הרגישה בנוח ליד דראקו, כמעט כמו עם הארי ורון (כמעט!) הם נפרדו אחת מהשניה מתחת לבנין ודראקו העלה בקושי רב את כל העשר שקיות במעלה המדרגות, עד לדירתו.

ריח של נקיון קידם את פניו כשנכס לדירה. הוא מצמץ לנוכח הבוהק. הדירה היתה מצוחצחת, הכיורים ריקם והכביסה, מעלה ניחוחות נעימים, מקופלת בערמות מסודרות על השולחן.

ג'יני ישבה על הספה, על זרועותי כריס ולידה, ראשו על ברכיה ישן בשלווה טוני. דראקו הניח את כל השקיות ליד המזנון ואז התישב לידה.

"וואו ג'יני, אין לי מילים את מדהימה"

"בכיף דראקו" היא ענתה מחייכת "באמת".

דראקו התהפך לצד השני, מנסה להרדם ולשוא.

בשבוע האחרון הוא היה עמוס כל כך, רץ מדבר לדבר, עד שלא נותר לו זמן לחשוב. אבל עכשיו, כשכולם כבר הלכו והוא שכב במיטתו, הכל צף.

דראקו הרגיש את עיניו מתמלאות דמעות. 'אני לא אבכה' הוא הבטיח לעצמו ובלע בכח את הגוש החוסם את גרונו.

הסוד שלו העיק עליו מאוד. אבל הוא לא היה מסוגל לספר אותו, הנה היום הרמיוני כמעט הגיע לנושא, אבל הוא לא העיז לומר על כך אפילו לא מילה.

הוא קם מהמיטה וניגש אל המטבח, לוקח כוס מים וכדור שינה חזק. הלילה המחשבות כבר לא יציקו לו עוד.

אבל אחרי כל לילה, ארוך ככל שיהיה מגיע יום חדש....

באנה, יצא לי פרק ארוך הפעם. (טפיחה על השכם)

אל תשכחו להמליץ, לדרג וכמובן להגיב. אם יש משהו שבא לכם שיקרה בפרקים הבאים אתם מוזמנים לכתוב כמובן.

לוב יו.

הפרק הקודם		הפרק הבא