האי של איגונטוס

הנה פרק חדש!!! סליחה שהרבה זמן לא העלנו פרק, פשוט היינו בבידוד ולא יכולנו להיפגש.

נשמח לתגובות והארות בונות, זה ממש מעודד.

בכל אופן הפרק...

צעקתי בזעם. לא האמנתי שהנום הסתום הזה סידר אותנו ככה. עד לפני שנייה הכל היה טוב. המסע הזה היה נראה מבטיח, כנגד כל הסיכויים. עכשיו אני מבינה שהייתי די תמימה כשחשבתי שהנום הזה פשוט יקבל אותנו בזרועות פתוחות.

עמדנו כולנו מחוץ לשער, המומים. סליחה, אמרתי כולנו??

כולם, חוץ מלופין. טונקס בכתה. הסלע היציב, המוכר היחיד שלי, קורס מול עיניי. היא הייתה הרוח החיה פה, זאת שעודדה את כולם להמשיך.

"זוכרים כשהגעתם אמרתי לכם שתצטרכו לשלם? אז האדון לופין הוא המחיר. ברגע שתגיעו לאי בבטחה נשחרר אותו. אם לא תגיעו- הוא יהיה אסיר כל חייו. ועכשיו- דרכינו נפרדות." אמר הנום בחיוך מתנשא.

"אני לא הולכת בלי רמוס!" צרחה טונקס ונאבקה להשתחרר מאחיזתו של דמבלדור.

כאב לי לראות אותה כך. החלטתי לשמח את טונקס, ויהי מה!! מעתה, עד כמה שהדבר קשה, אהיה אני הרוח החיה והתומכת.

"אוקיי, עפנו מפה. אם נשאר כאן, זה לא בדיוק יעזור לנו לשחרר את לופין, נכון??" הרמיוני הקיצה אותי ממחשבותיי.

העליתי על פני חיוך שהשתדל להיות לא מלאכותי, ואמרתי את המשפט הקבוע של טונקס-

"האחרון שלמטה ביצה סרוחה!"

טונקס המשיכה לבכות, אבל הסכימה שנמשיך הלאה. התחלנו לרדת מצידו האחר של ההר. מסתבר שלרדת לא פחות קשה מלעלות. אבל לפחות קינגסלי לא היה צריך לסחוב את הארי ורון- הוא נתן לאלונקות להתגלש בשלג.

אחרי ארבע שעות, הגענו למרגלות ההר השני. הוא היה גבוה בערך פי שניים מההר הראשון. לא היה שביל, ושקענו עד מותנינו בשלג צח. ידענו שלא נוכל לטפס כך. היינו אובדי עצות. 

לפתע שמעתי מעין רשרוש מתוך השלג. התרחקתי לאחור, במקום שבו עמדתי עד לפני שניה היה כעת מעין עכבר מגודל שהסתכל עלינו במבט זועף. הייתה לו פרווה חומה וצמרירית, שפם קטן, והוא היה בערך בגובה מטר. צרחתי. 

"מי אתם, ומה שמכם?" הוא שאל בקול צווחני. נבהלתי. הוא מדבר?! אבל דמבלדור, כיאה לדמבלדור, לא איבד את הראש. 

"אנחנו קבוצה קטנה שבאנו מלונדון לכאן, בשביל לרפא את חברינו בכוחות הריפוי של האי. תן לנו לעבור!" אמר. העכבר גיחך. 

"אני לא העבד שלכם, אתם לא תתנו לי פקודות. אני אעביר אתכם לפסגה בעזרת קסם, אבל יש תנאי. אחד מכם, מי שאתם בוחרים, נשאר כאן. בוא נגיד- ההר הזה קר מאוד לא יהיו כאן תנאים של בית מלון, אבל יהיה אוכל טוב ומיטה חמה. מי נשאר?"

נחרדתי. אני לא מאמינה. נצטרך לוותר על עוד מישהו?

"אני אלך" שמעתי את נוויל אומר. "זה המשימה שלכם, אני במילא מרגיש לא קשור כאן."

"אה לא יכול ללכת!" אמר קינגסלי מיד. "אנחנו נמצא דרך אחרת להגיע למעלה"

"תמיד יש דרך אחרת, אבל היא עלולה לקחת ימים רבים, ומצבם של הארי ורון לא מאפשר זאת. אני אלך. הרמיוני, ג'יני, דמבלדור, טונקס וקינגסלי חייבים להישאר. אז אני אלך." נוויל סיים לדבר. ידעתי שהוא צודק, אבל לא ששתי להיפרד. 

אנחנו יודעות שזה פרק קצר, אבל זה רק פרק מעבר.

הפרק הבא יעלה בקרוב!!

הפרק הקודם		הפרק הבא