מארק

מוקדש ל"בוצדמית גאה" על התגובות שלה, ועל הכל. תודה רבה רבה.

הוא יצא מהאמפיתיאטרון ובצוואר מתוח.

המונים צבאו על הכניסו השמורה ע"י משרד הקסמים, וניסו להדחף כמה שיותר.

הוא העמיד פנים כלא שם לב אליהם.

ניירות קלף ושאר צורות לשמירת חתימה אותנטית הוגשו אליו.
ברוב הפעמים כשהיה חותם-לעיתים לא כ"כ תכופות- הוא היה חותם חתימה מתפוצצת. חתימה אותנטית, שכעבור מספר דקות, מתפוצצת, ומשאירה את האדם בהלם על אובדנו.
הוא אהב את זה. זה היה בשביל המוניטין. הוא לא בן אדם ככל האנשים. הוא בום קיד!

הוא קרץ לאנשים אקראיים בקהל, ונהנה לראות את הבעת אובדן החושים שהם עוטים. וגם סובביהם.

הוא עצר לקראת סוף שביל היציאה והרים ידו לאות שקט.

הס הושלח בקהל.

"מעריצי בעלי הטעם הטוב." הוא קרץ לאדם כלשהו בקהל, הלה התעלף. אפילו הוא חשב שזה כבר מוגזם.
"ניצחתי כבר באחד עשר מתוך שש עשרה התחריות של הליגה הבינלאומית."
מחיאות כפיים שקטות כבשו את הקהל. חלקם הקליטו את קול קודשו, וחלקם צילמו את זיו פניו.
ותאמינו לי שאני לא הולך להפסיד בששת הנותרים!"מבטו היה מלא בוז. כאילו לא עלתה בדעתו של איש המחשבה הנלוזה הזאת.
אני מבטיח לכם שאני אעשה כבוד לשם "בום קיד!" כי אני אדיר! כי אני "בום קיד!""

מחיאות כפיים נלהבות ושריקות היידד הגיבו על גיבובי המילים חסרי הטעם ונודפי שחצנות והערכה העצמית מופרזת.

מארק החל לעוף במהירות וחינניות. אך מעל לכל בשחצנות.

הוא נחת בשכונת מגוריו.

"ת...ת..גיד"
פנה אליו קול של ילד כבן שמונה מעם המדרכה
"את..ת..ה יכ..כול לחת...ום לי על ז..ז..ה?"
הוא הגיש אליו נייר קלף בביישנות ופחד.

מארק חייך.

"בטח ילד! רק תלך רגע לשם."
הוא הצביע על קצה הסימטא.
הילד פרץ בריצה נלהבת, ועצר בקצה הסמטא.

"יופי. עכשיו תבוא לפה. הוא הסיט את אצבעו לכיוון קציה השני של הסמטא"
הילד רץ את מאתיים המטרים במהירות.

"מעולה, עכשיו תחזור לפה."
הוא הסיט את אצבעו את המקום בו עמד הילד בהתחלה.

הילד הלך שוב, הפעם מהוסס מעט יותר, ונעמד בנקודה.

"עכשיו, כשאני מרים את האצבע, אתה קופץ. אוקי?"

הילד תלה בו מבט אומלל, אך הוא יסרב לבום קיד? ועוד הוא הבטיח לו חתימה!

מארק עמד, והקפיץ את אצבעו. הילד קפץ.
פעם. פעמיים, שלוש, עשר שלושים וחמש. הילד כבר התנשם בכבדות.ואז הוריד מארק את האצבע ואמר לו.
"זהו זה. סיימנו."

"אז אתה חותם לי?"
שאל הילד בחדווה, במבט מלא תקווה, וגיש אל מארק שוב את גוויל הקלף.

"אה. עכשיו כואבת לי האצבע מרוב כל ההקפצות הללו.
פעם אחרת"

הילד הלך משם, עיניו רטובות. ומארק צעד מעדנות אל ביתו.
צריך לשמור על המוניטין. לא?

~~~~~~~~~

תגיבו.

הפרק הקודם		הפרק הבא