הניצוץ

אז אחרי קצת-הרבה זמן, סוף סוף פרק חדש!

כמובן שאני יותר מאשמח לתגובות, ותגידו לי מה אתם חושבים על קאמר.

ועוד הודעה חשובה- החלטתי מעכשיו להקדיש פרקים למי שנרשם ומגיב לפאנפיק:) אם הוא או היא מחליפים שם אני אכתוב שזה השם לשעבר (אם אני אשים לב...), אבל אני לא כותבת את השם החדש כי אני לא יכולה לשנות את הפרק כל פעם כשמישהו משנה שם.

אז היום הפרק מוקדש ל... 'בוצדמית גאה' (עריכה: לשעבר)! תודה על כל התגובות!

תהנו❤

--

קאמר

קאמר ישבה בסוף הכיתה והגבירה את הווליום בטלפון שלה בעוד המורה ממשיך לדבר.
היא הייתה נערה בעלת שיער בהיר שהיה קלוע לצמה ארוכה, עיניים בצבע אפור ועור חיוור. היא לבשה חולצה שחורה פשוטה וג'ינס שחורים, ונעלה מגפיים צבאיות שחורות בעלי סוליה עבה.
היא הייתה מוזרה. המוזרה בכיתה, המוזרה בבית. נראה כאילו זה היה הגורל שלה, אבל היא ידעה שזה לא. לא ברגע שהיא תקבל את המכתב.
מכתב שהייתה צריכה להגיע מזמן, לחש קול בראשה.
קאמר נאנחה. היא שוב החלה לחשוב על זה. היא ידעה שמה שגרם לה, כבר בתור ילדה, להתרחק מכולם היה הקסם. היא החלה להראות סימנים קסומים בגיל יחסית מוקדם, אבל זה גרם לילדים לפחד ממנה, וכבר מאז גיל 8 היא מתרחקת מכולם.
בכל פעם שהרגישה שהיא לבד, שהיא לא רוצה להיות המוזרה - היא חשבה על הוגוורטס. אבל לא על הוגוורטס של היום, אלא על הוגוורטס מלפני יותר ממאה שנה - ההוגוורטס איך שאח שלה סיפר לה.
כשהוגוורטס היה סתם בית ספר, כשעוד קיבלו את המכתבים בגיל 11, לפני שארווס השתלט על בית הספר. היא לא ידעה איך ארווס חי, הרי עברו יותר ממאה שנה מאז שהוא התמנה למנהל, היא רק ידעה שעכשיו הוגוורטס שונה ממה שהוא היה פעם.
היא פתחה את מחברת הציורים שלה ודפדפה בה עד שהגיעה לציור האחרון שציירה. אף אחד לא ידע על כישרון הציור שלה חוץ מאחיה הגדול, זיירן.
הקשר ביניהם היה מוזר. הוא היה האח המוצלח, היא הכישלון. הוא היה הנורמלי, היא המוזרה. הוא היה המקובל, היא הדחויה.
אבל להם זה לא היה אכפת. הוא היה היחיד שראה אותה מבפנים, ולא שפט אותה בגלל החיצוניות שלה. הם היו החברים הכי טובים.
רק לו היא הראתה את מחברת הציורים שלה. כל פעם שהיא הייתה לחוצה היא הייתה מציירת, והיה לה כישרון טבעי לזה.
רק הוא ידע על האימונים הסודיים שלה בקסמים, והוא גם עזר לה בזה.
הוא אהב לקרוא, וכל פעם שהיא הסתבכה עם משהו קסום או שהייתה צריכה שירגיע אותה, הוא היה מספר לה דברים על העולם הקסום שהיה לפני ארווס.
הוא היה טוב לב.
כשהוא התקבל להוגוורטס הוא הלך לשם בציפיות גדולות. הוא לא התאמן כמוה שעות בקסמים, הוא לא בא לשם בשביל לשנות דברים. אחרי חודש הוא חזר הביתה. הוא לא עשוי מחומר של חייל. הוא לא מתאים להוגוורטס.
קאמר נאנחה שוב. למרות שהיא קיוותה בשבילו שיהיה לו טוב שם, היא שמחה שהוא חזר. היא פחדה שיהפכו אותו לאדם חסר-לב.
הצלצול נשמע וכולם החלו להסתובב בכיתה ולדבר אחד עם השני.
קאמר לא אהבה את בית הספר שלה. היא למדה בו רק כי בגילה חייבים ללמוד בבית ספר, וברור שאי אפשר לספר לממשלה שהיא קוסמת ובגיל 17 היא תלך להוגוורטס.
קאמר גיחכה והוציאה מתיקה מחברת אחרת. היא הייתה מלאה בציורים של דברים קסומים - כמו שזיירן תיאר לה, ובתנועות ידיים שטובות לקסמי לחימה. היא אהבה את המחברת הזאת.
"נו, אז מה הפריקית עושה הפעם?" קול מלגלג נשמע בקושי מבעד לשיר החזק שהתנגן באוזניה.
היא הרימה את ראשה ונעצה מבט אדיש בבן שכנראה היה הכי מקובל בכיתה. היא לא מבינה ולא תבין את המוגלגים האלה. אחרי כמה שניות קאמר הורידה בחזרה את מבטה וסגרה את המחברת שלה במהירות. היא רק מקווה שהוא לא ראה את מה שהיא ציירה.
"את יודעת, להתעלם ממני זה לא ממש הדרך להיות פופולרית יותר." חייך המקובל. עוד אחד שמעריץ את עצמו.
"אתה יודע," החזירה לו קאמר באותו מטבע, "לדבר איתי זו לא ממש הדרך להיות פופולרי יותר," היא אמרה במתיקות, בעודה מכניסה את המחברת לתיקה, והאוזניות עדיין בתוך אוזניה.
"מי נראה לך שאת?" נהם הנער בכעס.
"קאמר אדלן, נעים להכיר." לא הייתה לה כל כוונה להמשיך להתווכח עם הנער הזה. כנראה שהוא רצה להרשים מישהו, לכן הוא פנה להציק לה.
קאמר נאנחה וקמה מכיסאה באדישות גמורה לנער שעדיין עמד מול שולחנה וחסם את דרכה.
"את חושבת שאת מצחיקה מישהו?"
קאמר הרימה את תיקה ופנתה לעבור. כשראתה שהנער לא מתכוון לזוז היא נאנחה שוב. מישהו צריך ללמד את הנערים האלה לקח. היא סטרה קלות על לחיו של הנער ואמרה במבטא בריטי מושלם שעבדה קשה כדי ללמוד אותו, "זה לא מנומס לחסום לנערה את הדרך." היא הזיזה אותו בעדינות הצידה והלכה לכיוון הדלת.
כשהייתה באמצע הדרך הנער הסתובב ורץ לעברה. רגע לפני שהוא התנגש בה, היא קמצה את ידיה לאגרופים, הנער קפא במקומו, ונפל באותה תנוחה על הרצפה. קאמר אפילו לא הפנתה מבט לעברו. כשהיא הגיעה לדלת הכיתה היא אמרה בקול נעים, "ושאף אחד לא ינסה להתעסק איתי יותר." ושחררה את אגרופיה. גופו של הנער השתחרר מהקיפאון הרגעי שהיה שרוי בו, והוא קם מהרצפה במהירות ורץ לשבת בכיסאו, נבוך.
קאמר גלגלה את עיניה. היא שנאה להתנהג כך, אבל בכל פעם שהגיעה לכיתה חדשה תמיד היה את התלמיד שהגיע להתעמת איתה, והיא הייתה חייבת להתנהג ככה. והיא הגיעה להרבה כיתות חדשות.
קאמר יצאה מהכיתה בצעדים מדודים, ואחרי כמה דקות היא עברה את שער בית הספר והחלה ללכת לכיוון ביתה.
עדיין לא נשמע הצלצול שבישר על סיום הלימודים, אבל לקאמר זה לא הפריע. היא גם ככה לא הקשיבה בשיעורים.
היא התיישבה על ספסל במרחק שני רחובות מביתה והוציאה מתיקה את אחת ממחברות הציורים שלה.
ההורים שלה לא ידאגו לה אם תאחר, והיא תוכל לצייר כאן בלי הפרעה.

השמש זהרה על שערה הבהיר של הנערה שישבה בריכוז על הספסל וציירה, לא שמה לב לזמן החולף ולשתי העיניים שבהו בה מבין השיחים.

הפרק הקודם		הפרק הבא