האווטאר, האגדה של נועה!

מה זה המקום הזה?” שאל שחר נפעם.

"כאן גרים כל הכשפים.” ענתה אימא.

"גם הם יכולים להוציא אש מהידיים?” שאלתי.

"חלק מהם,” היא ענתה בקצרה.

"אם כאן גרים כל הכשפים, ואני עשיתי כשפות אש, איך שאת קראת לזה אז למה אנחנו לא גרים פה יחד עם כל הכשפים המושרים האחרים?” שאלתי בתרעומת.

"כי.. לעזעזל עם זה. אני בכלל לא ידעתי ששניכם כשפים,” התפרצה אימא. “אביחי לא היה כשף. אתה שחר, ירשת ממנו את העיניים, וגם את האופי... מאיפה לי לדעת ששניכם כשפים אם עד גיל שש עשרה אתם לא עשיתם אפילו כשפות אחת? הא?”

"ואת מה את? את כשפית?” שאלתי בסקרנות.

"אני כשפית אש,” היא ענתה בקוצר רוח. "אבל...”

"נו, אז למה את כל כך מופתעת?” שחר לא הבין. “ירשנו את הכוח הזה של האש ממך.”

"כן, כנראה שירשת את זה זה ממני.” היא אמרה והסתכלה עלי במבט מוזר.

"וגם אני,” הוספתי.

"אבל אתם לא עשיתם שום כשפות עד גיל שש עשרה! המצב ממש חמור. לא דמיינתי שזה יהיה ככה. קדימה. אנחנו צריכים להגיע לזקני השבטים. עכשיו!”

היא נעמדה ממש בקצה ויצרה שלהבת אש מוזרה. כעבור דקה נחתה לידה אחת מהתולעות הפרוותיות ועליה רכב איש זקן עם לבוש צהוב מוזר.

"לאן תרצי להגיע גברתי?” הוא שאל בקול דק.

"לבניין ההוא למטה,” היא אמרה. וטיפסה במהירות על התולעת הענקית הזאת. היא עזרה לשחר לטפס והוא התיישב מאחוריה.

התכוננתי לטפס ואימא הושיטה לי את ידה אבל במקום לאחוז בה הרגשתי משהו מוזר בכפות רגליים שלי ופשוט קפצתי קפיצה ממש ענקית ונחתתי מאחורי שחר.

"וואו,” פלטתי. “זה חתיכת משהו, הכשפות אש הזאת.”

"כשפות אש?” שאל הזקן. “זוהי לא הייתה כשפות אש, נערתי. זאת הייתה כשפות אוויר. את כשפית אוויר.”

"אבל..” התחלתי למחות. אימא הסתובבה וסימנה לי במבט אחד לשתוק. נעצתי בה מבט כועס וגלגלתי את עיניי. היא תקעה בי מבט מוזר ומבולבל.

"היפ היפ,” קרא הזקן והתולעת הענקית התרוממה והחלה לדאות למטה במהירות. כעבור כמה רגעים היא נחתה בפתח הבניין. אימא דחפה לזקן חמש עשרה שקל והיא ושחר קפצו לרצפה. אני לעומת זאת עוד פעם עשיתי את זה בריחוף מוזר.

נכנסו אל תוך הבניין. הוא היה נראה כמעט כמו בניין משרדים רגיל, אלמלא התלבושות המוזרות שלבשו הפקידות. אימא ניגשה אל אחת מהן ושאלה אותה איפה נמצאת המועצה. הפקידה הסתלכ עליה בסקרנות וענתה לה משהו בחזרה.

"קדימה,” אמרה אימא וניגשה אלינו. “לקומה החמישית.”

"אין פה מעליות?” קטן שחר. היינו באמצע לטפס על המדרגות. בקומה השלישית אם אני לא טועה. אימא ושחר טיפסו בעצמם אבל אני פשוט רחפתי לי בנחת והתגרתי בהם.

"אם גם אני כשף אש להמ אני לא יוכל לרחף?” הוא שאל בכעס והביט בי קנאה.

אימא לא ענתה. כעבור בערך עשר דקות. הגענו לקומה החמישית. שחר ענמד לרגע והסידר את נשימתו.

"תמר?” נשמע לפתע קול מאחורינו. הסתובבנו בהפתעה. בפתח של אחד החדרים עמד איש זקן לבוש בבגד אדום מוזר. “מה את עושה פה?”

"אתם מכירים?” שאל שחר בסקרנות.

"כן, שחר,” ענתה אימא. “זה אבא שלי.”

אני ושחר החלפנו מבטים ביננו.

"הילדים עשו כשפות אש,” היא אמרה בקול נואש. “אני מבולבלת לגמרי. לא ידעתי לאיפה ללכת. ונועה, אתה לא תאמין אבל היא עשתה גם כשפות אש וגם כשפות אוויר. אני חושבת שהיא הא - “

"לא כאן,” גער בה הזקן שהוא אבא שלה. “כנסו לחדר הישיבות. נשוחח על זה שם.”

נכנסנו אחריו לתוך חדר גדול עם שולחן ארוך מוקף בכיסאות.

"עכשיו ספרי לי את כל מה שקרה.” אמר אבא של אימא או סבא שלי שאף פעם לא ראיתי.

"רגע, לפני שאימא מספרת לך עוד פעם את מה שהיא כבר אמרה לך אני חייבת להבין מה קורה פה!” קראתי בכעס. “ממתי אני כשפית אש? מה זה בכלל אומר? מה זה המקום המוזר הזה? מהם התולעים המוזרות האלה.?איך כל המקום הזה הסתתר מתחת לבית שלי? איך אני גם כשפית אש וגם אוויר? ולמה לעזעזל אם אתה סבא שלי אז איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?”

"נכון!” קרא שחר. “גם אני לא הבנתי כלום. למה הזקן ההוא שעל התועלת המעופפת היה צריך לגהק כדי שהיא תעוף?”

"שלושתנו הבטנו בו בהרמת גבה.

"מה?” הוא לא הבין...

הפרק הקודם		הפרק הבא