לוקווד ושות': הפגיון בשולחן המורה

כמובן שהייתי צריכה! הייתי סוכנת. לקיחת סיכונים איומים הייתה חלק מתיאור התפקיד. היינו יכולים לשים את זה על כרטיסי הביקור שלנו.

הושטתי יד והנחתי את אצבעותיי על הקת.

בהתחלה לא היה כלום – שום דבר מלבד החספוס הקריר של רצועות העור שנכרכו היטב סביב המתכת. שום דבר מלבד החוטים הדביקים והמגעילים של קורי העכביש שנגררו על עורי. עצמתי עיניים, ניסיתי לרוקן את מוחי.

ובבת אחת התחושות הגיעו.

השתנקתי. נשמתי נשימה חדה. הן לא היו תחושות נחמדות, והן מילאו אותי בגאות מסתחררת של מרירות וזעם. היו שם כאב וטינה עמומה, וגם קנאה. אבל יותר מכל הייתה חמדנות – תאוות בצע קשה וחזקה של השתוקקות לדברים יקרי ערך. תמונות חולפות באו והלכו: ראיתי ילדים צוחקים, מעברים בבית הספר וכיתות לימוד (מיושנות, אך ניתן להכיר שהן זהות לאלה שחקרנו כעת), וחיילים (במעומעם) נאבקים בשדה בוצי. אבל ללא ספק התמונה החזקה ביותר הייתה של קופסה או תיבה פתוחה מלאה במטבעות, והיא הביאה איתה תחושת שמחה אפלה.

כמעט הזזתי משם את ידי אז, אבל פתאום, עולים מן העבר, ראיתי פנים שזיהיתי – פנים בשרניות עם פאות לחיים ענקיות. הן הביטו בי בזעם ונראו כאילו דיברו. ועכשיו הייתי שטופת פחד ושנאה, ונמלטתי דרך המסדרונות, מנסה לברוח, מנסה להגיע למקום הסודי שלי... דלת נטרקה... הייתי לבד ובטוחה! מוגנת לעת עתה! והטוב מכל, עדיין היה לי את אוצר–

"לוסי!"

עיניי נפקחו. הקול פרץ את הטראנס שהייתי בו. משכתי במהירות את ידי מהסכין, הסתובבתי והצצתי דרך דלת הכיתה הפתוחה ובהמשך לאורך המעבר. עשיתי זאת כמעט בעיוורון. תמיד קשה כשאתה משתמש בכישרון שלך. הראש שלך סוער, והחושים שלך לא ממש עובדים. זה כמו להתעורר מחלום, לוקח לך כמה רגעים להתאושש. ובנוסף, היה חשוך מאוד.

"לוסי..."

באמצע הדרך לכיוון הספרייה ראיתי דמות עומדת, גבוהה ורזה. היא אותתה לי במהירות.

"לוקווד?" הרגשתי בחגורתי את הפנס שלי. "זה אתה?"

הדמות אותתה פעם נוספת; חמקה מחוץ לטווח ראייה לעבר אחד המחסנים. עד שהדלקתי את הפנס שלי, היא נעלמה.

"לוקווד?" קראתי שוב.

לא הייתה תשובה. אבל שמעתי את הדחיפות בקול, ראיתי את האיתות הנחוש. מיהרתי לצאת מהכיתה ולהמשיך לאורך המסדרון. היה שם קר מאוד.

"לוסי..."

הפעם לא היה ספק. הקול הגיע מאחורי הדלת לארון האחסון. הושטתי יד לסובב את הידית –

שיעול נשמע ממש מאחורי.

הסתובבתי בחטף, מאירה בפנסי כלפי מעלה. לוקווד עמד שם – רגוע, נינוח, גבה אחת מורמת באלגנטיות.

"לוס. מה את עושה? חשבתי שאמרתי לך להישאר בכיתה."

מצמצתי אליו בטיפשות. "אה... כן, עשית את זה. אבל לא קראתי לי לפני רגע?"

הוא הביט בי.

"לא אותתּ לי לבוא?"

"לא עשיתי שום דבר מזה. בדיוק בדקתי רחוק יותר בהמשך המסדרון כמו שאמרתי שאעשה. כפי שחזיתי, לא מצאתי כלום. כי כאן נמצאת הפעילות. כפי שהוכחת זה עתה. מה ראית?"

התחלחלתי והבטתי לעבר דלת הארון. "אני לא יודעת. אבל מה שזה לא היה, הוא רצה שאצטרף אליו לשם."

עיניו של לוקווד הצטמצמו. "טוב, אולי נוכל להיענות לרצונותיו בקרוב. אבל רק כשאנחנו מצוידים כמו שצריך. גילית משהו בכיתה?"

נשמתי עמוק. תמיד קשה לבטא את מה שאתה קולט באמצעות תחושות על-חושיות. קשה לנסח את זה במילים. אבל הפעם לא הייתה לי אפילו הזדמנות לנסות, כי באותו רגע הדהדה במסדרון מהספרייה צרחה רמה, צווחנית וללא ספק דמוית-ג'ורג'. היא הדהדה מהקירות ונמוגה.

לוקווד ואני בהינו זה בזה, פעורי עיניים.

"אה, את מכירה את ג'ורג'," אמר לוקווד. "הוא בטח הפיל אנציקלופדיה על הבוהן שלו."

ולמרות זאת, הוא כבר התחיל לרוץ.

ובכן, הבעיה לא הייתה רק אנציקלופדיה אחת, כפי שגילינו כשפרצנו לספרייה. כדי לסייע לקריאה, לקח ג'ורג' ככל הנראה עששית מתיקו והניח אותה דולקת בתוך מעגל הברזל, ולאורה המהבהב ראינו תמונה מזעזעת. כמעט כל הספרים שאורגנו בצורה כה מסודרת על המדפים נקרעו והושלכו ברחבי החדר. הם שכבו מפוזרים לכל כיוון, כריכות כלפי מעלה, כריכות כלפי מטה, דפים פרועים ורוטטים. הנקודה היחידה שהייתה פנויה מהם הייתה השטח שבתוך שלשלאות הברזל, ושם ג'ורג' השתופף, לבן פנים, ידיו שלובות כמגן מעל ראשו.

"אני יודע שאתה קורא נלהב, ג'ורג'," העיר לוקווד, "אבל זה קצת מבולגן אפילו בשביל–"

"היזהר!" זעקתו של ג'ורג' הגיעה מאוחר מדי. אפילו כשדיבר, ספר כריכה קשה כבד היכה את לוקווד בצד הראש, וגרם לו להתמוטט על הרצפה. ועכשיו עוד המוני ספרים אחרים עלו לאוויר, נישאים על ידי כוח משתולל בלתי נראה. הם שייטו כה וכה, חובטים בקירות, ניתזים מהחלונות. צללתי הצידה: זריקה אחת עברה היישר מעליי והתנגשה במדף. בכל רחבי החדר, ספרים התנועעו, מדפים שקשקו, רגלי כיסאות ושולחנות גרדו את הרצפה כשחצו אותה. על הכן שליד החלונות, פסל השיש של ארנסט פוטס רעד בעוצמה, כאילו עמד להתפוצץ. התכופפתי ליד לוקווד, ששכב על צדו, מסוחרר למחצה.

"אני חושב שאני יודע מי זה!" קרא ג'ורג'. "הוא שונא את פוטס – זו הסיבה שהוא חזר ו–" הוא התחמק כשספר הסתחרר באכזריות מתחת לאפו.

הסתכלתי בייאוש בחדר. אלימות המתקפה גברה. יותר ויותר חפצים התחילו לזוז.

הפרק הקודם		הפרק הבא