אדון על המוות

הפרק הזה הוא המשך די ישיר לאנשים עם מוח מאורגן, אני בקרוב אשכתב את אנשים עם מוח ואתם תוכלו לקרוא אותו בלי להיגעל מהכתיבה המתחילה שלי.

סוזי עמדה בתוך החדר וחיכתה.

מאחוריה, על מיטות ברזל, שכבו חמשת האנשים שהיא הופקדה עליהם. היא הייתה בשבילם אם, מטפלת, אחות וסדרנית מבקרים. רק שמבקרים לא כל כך היו. לשלושה מתוך חמשת המסכנים לא היו קרובי משפחה שיבואו לבקר אותם, או שהם פשוט לא באו. פעם בחודש באו בני משפחת לונגבוטום, אבל חוץ מהם, המחלקה לנזקי כשפים על שם ג'אנוס ת'יקי הייתה המדבר השומם של בית החולים על שם הקדוש מנגו.

מתוך חמשת האנשים במיטות, לא, רגע, אגנס היא יותר כלבה מבת אדם אז - מתוך חמשת האנשים ובני הכלאיים שבמיטות, היחיד שהיה יכול לזוז, לדבר ולהתנהג בהיגיון, גם אם רק היגיון חלקי, היה העלם עם השיער הערמוני בגלימת הלילך שהכתיב לעט צטט-אותי כרטיס ברכה לעצמו. היגיון חלקי, כמו שאמרתי.

הוא היה עדיין בשלבי התאוששות מקללת הזיכרון שהוטלה עליו, אבל כנראה שהקללה הייתה חזקה מהרגיל או שהיו יותר מאחת, כי זמן ההתאוששות הסטנדרטי עבר כבר ועדיין נראו שינויים.

לוקהרט נראה מבוהל מיום ליום ואתמול, חלק מגלריית הדיוקנאות שמאחוריו בכו ואחד אפילו התעלף. הוא נראה זקן יותר בכל שעה שעברה.

מדי פעם נכנסו לקומה הרביעית מבקרים תועים וסוזי צדה אותם כאילו הייתה נות, הם היו נחשי גומי ולוקהרט היה תאוות הציד. המבקרים מצאו לבסוף את הקומה שחיפשו, אבל היו להם פתאום תמונות חתומות בידיים ולוקהרט היה מצית מחדש את להבת המעריצים שבו. הוא היה שב ומכריז באוזניה עד הפעם הבאה ש-

חכו רגע, מישהו נכנס לקומה.

סוזי המתינה שהוא יתקרב עוד קצת ואז היא תצא עם עגלת התרופות כאילו הייתה עסוקה ו-

מה? הוא צועד ישר אל החדר!

בטח זה קרוב משפחה של לונגבוטום או משהו כזה.

הנה, הוא התקרב מספיק. היא יצאה לעברו עם העגלה. "הו! אליס, יש לך מבקרים!" היא זכרה להיראות מופתעת.

"למען האמת", אמר האיש בגלימת האינדיגו, "באתי לבקר את גילדרוי לוקהרט, חבר ילדות שלי, ולדרוש בשלומו".

מזל שאליס לא באמת הבינה מה אמרתי.

"גילדרוי ישמח, כבר הרבה זמן לא באו מבקרים".

איך הוא חבר ילדות שלו אם הוא כל כך זקן?

"גילדרוי! חבר הגיע!"

היא רק תצא ותשים את העגלה בחוץ כדי להשלים את ההצגה ו-

"אני אשאיר אתכם לבד לכמה זמן, רק תדאג שהוא לא יצא מהחדר".

"אני אדאג לזה, תודה גבירתי".

האיש הזקן פנה ונכנס בדלת.

סוזי נשמה לרווחה. כל היום אני מתרוצצת סביבם, סוף סוף יש מישהו אחר שישמור עליהם ולי יהיה קצת חופש לכמה דקות.

ניקולס עבר במבטו על כל חמשת המיטות. אחד משותק, שני משוגעים, הרביעית לא מסוגלת לדבר. שום דבר לא ייצא מפה.

הוא הטיל לחש חוסם רעש על הדלת ואז הסתובב אל המיטה האחרונה.

גילדרוי בהה בו. כל פחדיו התגשמו פתאום.

"שמעון", אמר ניקולס בפשטות, "הנה אתה".

גילדרוי לא היה מסוגל להוציא מילה.

"סם החיים שגנבת ממני הספיק לך עד היום, ועכשיו באתי להציע לך הצעה". הוא התיישב על קצה מיטתו של לוקהרט.

"לא באתי לפגוש אותך עד היום למרות שידעתי איפה אתה, כי היית תחת לחש השכחה שלי. ועכשיו - אני כאן כדי שתחליט אם אתה רוצה לבוא איתי או שאתה מעדיף שיקרה לך משהו קצת פחות נעים". הוא היישיר את מבטו אל שמעון-לוקהרט-וואטאבר. "הפעם זה יהיה יותר נורא מלחש שכחה. אתה רוצה לשמוע את מה שיש לי לומר?"

הנהון הייתה התשובה שהוא קיבל.

"אתה, אם תסכים להצעה שלי, תהיה הכפיל שלי, תקבל הוראות ממני ותבצע את הפקודות שאני אתן לך. אני, בתמורה, אשלם לך בסם חיים. גילדרוי לוקהרט יעבור מן העולם ואתה תתפוס את מקומו".

לוקהרט החניק יפחה.

"אם תסרב, לוקהרט יהיה ז"ל, אבל אף שמעון לא יהיה שם כדי להחליף אותו. או בשפה פשוטה יותר - אתה תמות".

שמעון בלע את הראש והרכין את הרוק. "אני-" לחש בהכנעה, "מסכים".

"אני לא אשקר ואומר שאני שמח. קיוויתי לחנוק אותך במו ידי. אבל אכן עשית את הבחירה הכי טובה עבורך". ניקולס קם אל הדלת. "אני אבוא להבריח אותך מכאן ביום שלישי בערב. תהיה מוכן".

אני לא יודע אם הוא התכוון לומר עוד משפט או שניים, כי האחות פתחה את הדלת ונכנסה. במקום זה, ניקולס פשוט תלש תמונה מהקיר שמחאחורי לוקהרט ויצא בשתיקה מהדלת.

תיכננתי את החלק הזה עם שמעון-לוקהרט-וואטאבר בשיעור מדעים, בקטע שבו מחוננים משועממים אחרי סוף המבחן.

היה מפתיע, נכון?

אני אשמח לקבל תגובות.

הפרק הקודם		הפרק הבא