מאלפוי הבת

מכירים את הבדיחה: איש אחד הלך הלך הלך הלך הלך הלך הלך הלך הלך בום שניצל?

ככה הרגשנו. ארבלה ואלינור הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו הלכו בום הגענו!

ככה זה כשהרכבת עוצרת ממש רחוק מהפנימייה. אבל כשהגענו- כמעט חטפתי התקף לב. מאז גיל 11 לא פגשתי חברות וזה היה פשוט הלם לראות שוב עוד בנות בגילי. המון ילדות שעטו לקראת ארבלה והיה נראה שכל הבנות ממש מעריצות אותה. "בנות, בנות לא להתנפל!" חייכה אליהם ארבלה בחביבות "יש מספיק ממני גם לאחר כך! ובינתיים, תכירו: זו אלינור, היא חדשה אצלנו. אצל מי יש ביתן פנוי?" ילדה ג'ינג'ית מנומשת הרימה את היד. "יופי אמה. תוכלי לקחת אותה לסיור ולהרשמה במזכירות?" הילדה הנהנה בראשה ופנתה אלי: "בואי, יהיה כיף!". הלכתי בעקבות הילדה על גשרי העץ הרועדים, ונזהרתי שלא ליפול. "קשה בהתחלה, נכון?" שאלה אותי הילדה, שעכשיו ידעתי ששמה אמה, "אל תדאגי, מתרגלים מהר. הנה, זו המזכירות. בואי נכנס". נכנסתי בעקבות הילדה לביתן הלבן (היא הסבירה לי שביתני השכבות הם בצבעי הקשת וביתני ההנהלה בצבע לבן). ישבה שם מזכירה חייכנית ושמנמונת. "תלמידה חדשה?" שאלה אותי וכשהנהנתי המשיכה: "אני ננסי, ואני אם הבית והמזכירה. לכל שאלה את מוזמנת לפנות אלי בשמחה. מזוודה קיבלת?". "כן" עניתי והרמתי את המזוודה שלי. "מעולה. פתחי אותה. יש שם תג זיהוי. תוכלי להוציא אותו בבקשה?". פשפשתי במזוודה שלי. היא הייתה ממש עמוסה! בסוף בתחתית מצאתי תג קטן עם ברקוד. ננסי סרקה את הברקוד שלי והצמידה לי את התג לבגד. המשכנו ללכת על גשרי העץ עד שהגענו לביתן אדום שהיה רשום עליו המספר 2. "ברוכה הבאה לביתן 2!" קראה אלי אמה. "אני ראשת הביתן ואני ממש שמחה שהצטרפת אלינו! הקוד לביתן הוא 25323". היא אמרה את זה תוך כדי שהיא מקישה על קודן של מוגלגים ופותחת דלת עץ. נכנסנו פנימה. הביתן היה פשוט מהמם. ולא מהמם כאילו "איזה סוודר מהמם יש לך" אלא מהמם בקטע של הלם. הביתן היה כולו צבוע בגרפיטי מדהים של יער. במקום מיטות היו בו 5 ערסלי חבלים קלועים שליד כל אחד מהם (חוץ משניים) הייתה מזוודה כמו שלי. "מוצא חן בעינייך?" שאלה אמה. "מאוד מאוד!!" עניתי. "אלו אליס ולוטי עשו. לוטי היא אמנית מוכשרת והיא זו שעשתה את הגרפיטי. אליס עשתה את הערסלים. יפה, נכון? כל ביתן יכול לקשט את שלו איך שהוא רוצה, להוסיף דברים למבנה (כמו הקודן שהוספנו) ולשפר את המרחב שלו. את מוזמנת גם להוסיף קישוטים אם מתחשק לך". לפתע נפתחה הדלת ונכנסו שתי בנות לחדר. לאחת מהן הייתה רעמת תלתלים חומה ופוני שכיסה לה את העיניים. השניה הייתה צנומה ונמוכה, היו לה עיניים כחולות, שתי צמות בלונדיניות וידיים מקושקשות בגואש. "היי" אמרה לי המתולתלת. "אני אליס, וזו לוטי. את חדשה?" "כן" עניתי "קוראים לי אלינור". "הי אלינור" בירכה אותי לוטי בקול דק וביישן, "נעים להכיר!". "אפשר לשאול שאלה?" שאלתי. "איפה הילדה החמישית?". "היא תגיע כנראה היום. אמורות להגיע 6 חדשות. 5 לביתן 3 ואחת אלינו" אמרה לי אמה, תוך כדי שהיא צונחת על אחד הערסלים. "גם לי יש שאלה" אמרה אליס, "אלינור, למה את בבגדי מוגל?". פתאום שמתי לב שהג'ינס והטריקו שלי היו מאוד בולטים בשטח. שאר הבנות לבשו חולצה אדומה שהיה רשום עליה: "כל אחד הוא מיוחד" ומכנסיים שעל הכיס שלהם נתפר סמל בית הספר. "אופס" אמרתי במבוכה. "איפה אני מוצאת בגדים כאלו?" "במזוודה שלך" הסבירה לי אמה "רק אל תשכחי לשים את התג שלך על החולצה". במזוודה מצאתי את הבגדים ועוד כמה חפצים מוזרים. "למה זה משמש?" שאלתי והרמתי חוט. "זו השרשרת שלך. בכל סוף שנה תקבלי חרוז בצבע השנה שסיימת". "איך שהזמן טס!" קראה פתאום לוטי. "השעה חמש! הילדה החמישית אמורה לבוא עכשיו! בואו נלך לקבל את פניה!"
הגענו מתנשפות ומתנשמות לפתח היער. מהאופק ראינו את ארבלה ביחד עם עוד 6 בנות. הראשים שלהן היו מכוסים בכובעים של הקפוצ'ונים שלהן מהקור ובידיהן היו מזוודות כמו שאני קיבלתי. "תכירו" קראה אלינו ארבלה "החברה החדשה שלכן לחדר!". "היי!" קידמה אותה אמה בשמחה "אני אמה, ראש ביתן 2. ברוכה הבאה לביתן הכי שווה שיש!"

"היי!" אמרה הילדה "נעים מאוד!" היא הורידה את קפוצ'ון הכובע שלה וחייכה אלינו, אבל אני פשוט קפאתי במקומי, מוכת הלם.

הפרק הקודם		הפרק הבא