בלאגן על מימדי, אריק1

הצלחתי להשיג עוד קצת זמן במחשב. לא, אני עדיין לא יכול לחזור למתכונת רגילה של כתיבת פרקים. בגלל שאין לי כל כך זמן רציתי להוריד את כמות הפרקים מכל ספר, אבל בסוף בזכות שני החלטתי שזה לא הגיוני ואני לא אעשה את זה. אז רוב הזכויות שמורות לשני, שגם כתבה בשבילי את כל הפרק עצמו של הספר.

נקודת מבט של פרסי (סתם בלי קשר לכלום)

"רגע, אבל זה לא הגיוני!" אמרתי לפני שג'ושוע הספיק לדפדף קדימה. "לקרוא רק את ההתחלה והסוף זה ממש מגוחך!"

"אבל הסכמנו!" אמר אריק. "אני לא רוצה שעכשיו יקראו את כל מה שעשיתי ואת כל מה שחשבתי!"

"דבר ראשון, לא נראה לי שזה יפדח אותך," אמר הארי. "אני מניח שלא עשית שום דבר מטופש, וגם אם כן אז הייתה לך סיבה ממש ממש טובה!"

"וחוץ מזה, אם נקרא רק את ההתחלה ואת הסוף נפספס את כל מה שמעניין," אמרה סרינה. "זה מטופש לעשות את זה."

אריק נאנח. "טוב, אני מניח שבסדר. אפשר לקרוא את הכל. אבל רק את הספר הזה, לא את הספרים הבאים!"

"בסדר," אמר שלמה. "גם לא נראה לי הגיוני שנקרא את הספרים הראשונים של כולם, רק של מי שרוצה. תגידו אחר כך, אחרי שנגמור את הספר."

"אז אני מתחיל," אמר ג'ושוע. "הפעם אין שום תמונה מעניינת, רק דלת עם מספר."

הבטון נטרק מעל ראשיהם במהירות כה רבה שאריק תהה מה היה קורה לו ירדו לאט יותר.

"אני שאלתי את זה קודם!" אמר דקס. "אה, בעצם אתה אמרת את זה קודם, אני רק אמרתי את זה בפרק הקודם."

אורות בהירים נדלקו בתקרה הנמוכה והמשופעת. בתאני ואריק רצו למטה לרחבה הקטנה שממנה ירדו עוד מדרגות. אלה הובילו לעוד רחבה, ואחר כך עוד אחת. הם התחילו להתעייף, והאטו להליכה.

"אולי זה כמו אחד הציורים האלה," אמרה אנבת'. "אלה שזה נראה כאילו אין למדרגות סוף, ואם אתה תרד ותרד אתה עדיין תישאר באותו גובה."

"מזכיר לי ברמה כלשהי את הוגוורטס."  אמר רון. "יש מקרים שבהם אתה יורד ויורד מלא ממש, ואז אתה מגלה שאתה נמצא במקום יותר גבוה ממה שהטירה אמורה להיות."

"לא סביר שזה נמשך כך בלי סוף, נכון?" שאלה בתאני.

"לא מאד סביר, אבל אפשרי," אמרה הרמיוני. "יכול להיות גם שזה לא קסום ואתם הולכים להגיע אל הלבה בשלב זה או אחר."

אריק הביט אחורה אל הדרך שעשו. "זה נותן הרגשה כאילו אין למדרגות סוף כשעולים חזרה למעלה."

"אולי זה בכוונה, כדי שלא יברחו משם?" הציע תום. "יכול להיות שזה בית כלא מסוג שגורם לך לא לרצות לצאת באופן פסיכולוגי."
אבל בתאני הביטה לכיוון השני. "שנים תהיתי מה יש שם למטה."

האוויר נדמה סמיך יותר ככל שירדו. הוא נעשה כבד באופן כלשהו, כמעט חסר חיים. ככל שהוסיפו לרדת, הלך החלל סביבם ונעשה לא נעים, עד שהרגישו כאילו כל נשימה רוויה בזיהום.

"זיהום האוויר מגיע עד למתחת האדמה?" שאלתי. "גרובר היה משתגע א הוא היה שומע... או שאולי זה משהו קסום?"

אריק השתוקק לנשום שוב את האוויר הצח שהשאירו מאחור. הוא חש דחף עז לרוץ חזרה למעלה, אך הזכיר לעצמו שאמו זקוקה לו. שפתיה של בתאני היו מהודקות בחוזקה, ועיניה מצמצו.
אחרי אינספור גרמי מדרגות כאלה הגיעו לדלת מתכת אפורה בלי ידית. שניהם דחפו, אך הדלת לא משה ממקומה. שלט בצד אמר, "ברוכים הבאים לתחנת 7 (שלם בכל עצירה), מרכז התחבורה החדש והמשופר שלנו, עם תשלומים חדשים ומשופרים, בפיקוח פרינס בע"מ." מתחת לשלט היה כפתור אדום על הקיר.
אריק החווה בידו. "אחרייך."

"אבל עדיין לא הצלחתם לפתוח את הדלת!" קרא ליאון, ואז פניו אורו בהבנה מפציעה. "הכפתור האדום פותח את הקיר!" האו קרא בהתלהבות ילדותית. "אין שום סיכוי שמישהו מכם עלה על זה לפני!"

"כולנו הבנו את זה," אמר בייגל, "אחרת למה יש כפתור אדום? כדי לעשות אזעקה מבחוץ?"

בתאני לחצה בכובד ראש על הכפתור. הדלת החליקה הצדה למרווח מספיק כדי להיכנס, ואחר כך נטרקה מאחוריהם. הם נכנסו לתחנה אליפטית שנראתה גדולה כמו התחנה המרכזית למעלה.

"אז אף אחד מהניחושים שאמרנו לא נכון," אמר תום. "זה לא גרם מדרגות בלי סוף, זה לא לבה, וזה לא בית כלא."

"זה לאו דווקא נכון," אמר ג'ושוע. "יכול להיות שזה בית כלא שגורם לאסירים לא לעזוב מכמה סיבות, ויכול להיות שהם חזרו בחזרה למעלה."

אנשים בכל הצורות, הגדלים והצבעים התהלכו לכל העברים, נחפזים לדרכם: אנשים בחליפות עסקים, מורים עם כיתות ילדים, זוגות ומשפחות. ילדים הסתובבו בחבורות קטנות. קצתם לבשו בגדים מוזרים, מעילונים ומכנסיים כסופים זוהרים, או גלימות ברדס ארוכות בצבע שחור או כחול.

"הלכה התיאוריה שחזרתם חזרה." אמר ג'ק. "או שאולי... אולי חזרתם לאותו מקום אחרי כמה שנים, והאופנה השתנתה?"

"זה בוודאי חלק תת-קרקעי של התחנה המרכזית, שלוחה כלשהי של התחנה," חשב אריק בקול.

"אבל בכזה הפרש גובה?" תהה איידן. "זו אפשרות בכלל, או סתם החלופה הכי הגיונית שהצלחת להעלות על הדעת?"

האוויר סביבו השרה מין תחושה מוזרה, כאילו דבר-מה אינו כשורה בו. כמעט כאילו לחץ האוויר כבד יותר – לא על החזה בדיוק, אלא על התודעה.

"אז זה לא זיהום אוויר," אמרה סופי. "הגרובר הזה לא צריך להילחץ. אבל מה זאת אומרת לחץ על התודעה? זה נשמע נורא."

"המקום הזה מלחיץ אותי. אני לא יודע מדוע."

"הממ... בואו נחשוב..." אמרה ג'ני. "אולי כי יש לך לחץ לא ברור על התודעה? דה?"

"אה, כן!" קרא אריק, כמבין דבר חדש ומפתיע. "אולי זה זה! אולי חשבת על הרעיון שאני מתכוון שאני לא יודע למה יש את הלחץ על התודעה?"

"גם אני מרגישה אותו דבר. הכול נראה משונה. כאילו כל העולם משרה פתאום תחושה עצובה, או כעוסה באופן כלשהו."

"בטח האוויר לא אוהב להיות מתחת האדמה," אמרתי. "זה היה עוד יותר הגיוני אם זה היה בעולם שלנו, כי האוויר, ממלכת זאוס, לא רוצה ללכת להאדס."

התקרה הייתה בגובה של עשרים מטרים בערך. לאורך הקירות היו חנויות ומסעדות. קצתן היו מוכרות: מזללות סופר-איי קינג, בורגר ראמה וכדומה, אך רובן היו חדשות, עם שמות מעניינים כמו צ'ילי הרקיע התשיעי, דג דגדוגי, מעדנים מינרליים צמחוניים, וגלידת לבה מותכת. היו שם חנויות רבות להלבשה תח-תונה.

"הרבה יותר נקי כאן משאר התחנה המרכזית," אמרה בתאני. "ותראה את החנות הזאת, ציוד תעופה אל-פחד. איך היא יכולה להתאים לתחנת רכבת?"
"כן, וכל אותן חנויות הלבשה תח-תונה. אני לא מבין את זה."
"אולי זה מפני שאנשים יוצאים מכאן למסעות ארוכים, ורבים שכחו לארוז תחתו-נים וגופיות," משכה בתאני בכתפיה.

אריק הציץ מבעד לאחד מחלונות הראווה. "אני אפילו לא רואה בגדים תחתו-נים בחנויות האלה. רק בגדים זוהרים, מוזרים."

"בגדים זוהרים?" שלא ניקו בגועל. "למי עלה הרעיון המגוחך הזה? מילא כל אותם אנשים שמתנהגים כבני אפרודיטה ושמים קישוטים זוהרים, אבל בגדים?"

"כן, שמענו," אמר דקס. "כאילו שאתה תלבש אי פעם בגד שהוא לא שחור. אז מה איכפת לך האופנות המשונות שבחנויות?"

"דבר ראשון, זה מציק בעיניים." אמר ניקו. "דבר שני, אני קונה בגדים בחנויות! חשבת על זה אולי?"

"לא," אמר דקס, "למה שתקנה בגדים בחנויות? משתמשים באלה שהיו של הוריך!"

"מה?" שאל ניקו בהלם.

"סתם צוחק," אמר דקס.

"אולי הם מחביאים אותם מאחור, שלא יצחקו על האנשים ששכחו אותם."
אריק צחק. "את לא רצינית." המוזרות של התחנה כמעט השכיחה ממנו את העצב הכבד שבאוויר. "היי, תראי את החנות הזאת, מערה בקניון. ומה זה היה שם...?" אצבעו קפאה באוויר.
"מה?" דחקה בו בתאני בעצבנות. "אני לא רואה שום דבר."

"אתה הוזה?" שאל מגנס. "או שבכלל היא לא רואה דברים שאתה כן?"

"לא זה ולא זה," ענה אריק מחייך, בידיעה שבלבל את כולנו.

"דלת נעלמה פתאום." הוא פנה אליה. "חשבתי שאני מדמיין דברים, אבל אז ראיתי עוד אחת. תראי." בכל מיני מקומות סביב הקירות נכנסו אנשים לדלתות דקות שנעלמו ברגע שנסגרו אחריהם. דלתות חדשות הופיעו, ואנשים יצאו מהן בסתמיות, כעניין שבשגרה, לפעמים קונים קפה וחוזרים לאותה דלת, שנעלמה.

"יואו, מגניב!" אמר ליאו. "אני חייב לבנות אחת כזו! אבל מעניין איך עושים את זה..."

כל הדלתות נראו אותו דבר: עץ חום פשוט עם ידיות כפתור מוזהבות ולוחיות קטנות מוזהבות.

"אה, זה מה שיש בתמונה של הפרק!" אמר ג'ושוע. "ליאו, תשתמש בזה אחר כך כדי לבנות תרשים איך לבנות." הוא החניק צחוק כשליאו הנהן.

לפעמים הן הופיעו לפני דוכן אוכל, ואז היו מתכווצות למחצית גודלן, להתאים לקיר הנמוך שמתחת לדוכן. אנשים הזדחלו דרכן, שופכים מעט מהקפה ורוטנים בזעף.
"בוא נראה מה קורה שם," אמרה בתאני.
"מוטב לחפש את אמי." אריק פנה לראות אם הדלת שהוא ובתאני נכנסו דרכה נעלמה. היא עדיין הייתה שם, תודה לאל. היא הייתה ממתכת צבועה, ונראתה שונה מדלתות העץ. שלט ניאון ירוק מעליה אמר "ארץ עליונה". אריק לחץ לוודא שהיא נפתחת חזרה למדרגות הבטון. היא לא זזה.

"אוי," אמרי כולם ביחד.

קול ממוחשב נשמע מעל הדלת. "קוד כניסה?"
אריק חזר על משפט הקוד שהם אמרו לג'רארד, אך הדלת נותרה סגורה.

"עוד יותר אוי," אמרתי עם ליאו, ליאון, רון, דקס, יויו, מגנס וג'ושוע. השאר רק ניענעו בראשם.

בסמוך לו החליקה בתאני את ידיה על דלת עץ, מטלטלת את ידית הכפתור, מושכת ודוחפת לחילופין. "אני לא מצליחה לפתוח אותה."
איש גבוה עם אף מחודד ושיער משומן קלוש מכסה על קרחת גדולה הביט לעבר מבעד למונוקל. "סלחי לי? את מנסה לפרוץ לביתי? האם עלי להזעיק משטרה?" הוא הצביע על מספרים בזהב על הלוחית: 2211.

"אופסי!" אמר רון, כאילו זה היה הוא שעשה את זה. "פאדיחות."

"לא, אני מצטערת." פניה של בתאני האדימו. "מעולם לא ראיתי אחד מאלה. רציתי רק לראות איך זה פועל."

"לא משהו חכם להגיד," אמרה אנבת'. "זה בטח די מחשיד, לא לדעת כלום על משהו שבשבילם הוא חלק מהשיגרה."

האיש זקף את גבותיו. "מעולם לא ראית דלת שיגור?" הוא שלף מצלמה וצילם את שניהם יחד, "ליתר ביטחון." הוא טפח בידו על המצלמה ומלמל קוד כלשהו אחרי שהתרחקו. הדלת נטרקה אחריו ונעלמה.
"בתאני, הדלת מן המדרגות נעולה. אנחנו תקועים כאן."

"כל הכבוד, אדון ברור מאליו," אמר אריק לעצמו שבספר. כולנו הסתכלנו עליו כאילו הוא משוגע.

בתאני נראתה המומה. היא הלמה על הדלת, חוזרת על משפט הקוד בכל מיני צירופים ושינויים שיכלה להעלות בדעתה. בסופו של דבר אמרה נואש.
"טוב, לא אכפת לי. ממילא אינני רוצה לחזור." היא נשכה את שפתה התחתונה. אריק לקח נשימה עמוקה מן האוויר הכבד. מוטב שזאת תהיה הדרך הנכונה למצוא את אמו, או שהוא בצרות של ממש. הם המשיכו לתוך מרחב התחנה הענקית. אחרי כמה צעדים עצרה בתאני והצביעה למעלה. הם עברו את שולי התקרה הנמוכה, והיו יכולים עכשיו לראות את כל הדרך עד למעלה. זה התנועע, משתנה כל הזמן, רוחש צבעים וצורות.
"מה זה?" שאל אריק בהשתאות.
בתאני נראתה חיוורת. "אנשים!"

"אנשים בתקרה?" שאל תום בחוסר אמון. "בטוח שלא הייתה שם רצפת זכוכית או משהו?"

"לא שראינו אותה," אמר אריק בחיוך יודע. טוב, בטח שהוא יודע, הוא היה שם! אם אנבת' הייתה רואה את המחשבות שלי היא הייתה קוראת לי כל כך הרבה פעמים מוח אצה עד שזה היה הופך להיות נכון.

אריק הביט בריכוז. היא צדקה. אלו היו אנשים... כן, הוא היה בטוח שאלה אנשים, מעופפים סמוך לתקרה. רובם היו לבדם או בזוגות. לא היו שם ילדים. בעודם עושים דבר שאריק חלם עליו מאז ומתמיד, נראו עסוקים ומשועממים כמו נוסעים באוטובוס בשעת הדוחק. הם הביטו בשעוניהם תוך כדי ריחוף, נתקלים לעתים זה בזה ומנופפים באגרופים. פתחי מנהרות קרובים לתקרה הובילו אותם פנימה והחוצה. קצתם נחתו על מִגְלָש גבוה שהוביל אותם לרצפת התחנה.
אריק תהה אם אלה דמויות מחשב מונפשות שהוצגו שם לשם השעשוע. הם נראו אמיתיים להפליא.

"לעשות כזה דבר בשביל השעשוע, זה משהו רציני," אמר ליאו בקול משונה. "זה אמור לעלות אלפי מליוני דולרים, במיוחד שהם יורדים. לעשות כל כך הרבה הולוגרמות..."

עיניה של בתאני היו רתוקות אף הן למחזה. "נראה לך שהם תלויים על כבלים כלשהם?"
איש מעופף נחת על המגלש, והחליק למטה עד הקרקע. הוא חלף על פני אריק, ונתקל בו במזוודת המנהלים שלו.

"הלכו שני הרעיונות," אמר הארי. "נשאר פיתרון אחד: קסם."

"בתאני" אמר אריק בקול כבד ואיטי, "אני לא חושב שאנחנו עדיין בתחנה המרכזית."
"כל חיי ראיתי דברים מוזרים במחיצתו של דוד ארל," אמרה בתאני, "אך מעולם לא משהו כזה."
הם הלכו סחרחרים, נתקלים באנשים, כי לא יכלו להפסיק להסתכל על התקרה. קהלים גדולים נהרו לעבר שלטי ניאון גדולים. על אחד מהם היה כתוב "אָלִיפְּיוּם" באותיות לבנות ענקיות.
"מעניין מה זה אומר, אליפיום. נראה לך שזה מקום?" שאלה בתאני. שלט ניאון אדום ענק בהמשך הראה "אָיוֹרְת", ושלישי בכחול, "אָשׁוֹנָה".

"אשונה נשמע לי מקום נפלא," אמרתי. "זה מרגיש כאילו זה משהו ביתי כזה, נחמד."

"אשונה נשמע כמו גן חיות לחיות ים," אמר אריק.

"ידעתי!" קראתי. "זה באמת נשמע מקום של מים!"

"אבל אמרת שזה מקום בית-" התחיל ג'ק, ואז נזכר. "אה, נכון, אתה בן של אל הים."

"יופי, בוא נלך לשם!"

"נכון!" צהלתי. "רגע, אבל מה עם אמא של אריק?"

אריק נד בראשו, בלי לזוז ממקומו. הוא לא היה יכול להעלות בדעתו כיצד ימצא כאן את אמו. מחשבת הערפל שלו נמוגה, כמו שקורה בדרך כלל לערפילים ולמחשבות." תראי את כל הילדים שהולכים לאליפיום. נאה לי שקורים שם דברים מעניינים." המוני נערים ונערות פנו לעבר השלט של אליפיום. הוא שמע כמה מהם מדברים על תחרויות, אך לא מספיק כדי להבין. מתחת לשלט לאליפיום הובילו תורים שנעו במהירות לפתחים מקומרים גדולים שסומנו "קו השמים" ו"קו העורק".
התור לקו העורק היה ארוך, אך לא לקו השמים. איש בחליפת עסקים כחולה ומזוודת מנהלים הביט בשעונו, פסע לכניסה לקו השמיים, וקפץ. במקום לנחות על רגליו, המשיך לשייט כלפי מעלה, יד אחת אוחזת במזוודתו לצד גופו, והשנייה מעל ראשו, כמו משוט, מנווט את עצמו ברוח. הוא טס מעל עיקול מקומר ונעלם מן העין.
"ואו," אמר אריק. "ראית את זה?"
אישה קשישה קטנת-קומה טפחה על כתפו של אריק. "תתקדם, יקירי. צא לדרך, או פנה דרך." אריק הביט בהפתעה בדמותה השברירית. הוא עמד להציע לה את זרועו, כשהיא דחפה אותו הצדה במקל ההליכה שלה. בכניסה לקו השמים היא פשוט פסעה לפנים עם המקל תחת בית שחיה יחד עם ארנקה השחור הנוצץ, ועפה כלפי מעלה, לעבר מנהרת האוויר.
"מעניין אם אנחנו יכולים לעשות את זה." בתאני הניפה את תלתליה הארוכים הכהים מעל כתפה. הם צפו בעוד כמה אנשים אחרים מפליגים לדרכם, ואז ניגש אריק, אחוז סקרנות, לנקודת ההמראה, הרים את זרועותיו מעל ראשו, וקפץ. רגליו פגעו בקרקע. הוא קפץ שוב ושוב, בהתחלה עם זרוע אחת למעלה, אחר כך עם השנייה, עד שהבחין שהאנשים בתור המתארך מביטים בו בהבעות תדהמה וגיחוך.

"לא יכולת לוותר על זה?" שאל איידן. "כדי להימנע מאי נעימויות, אתה יודע."

"חשבתי שאולי זה יעבוד," אריק משך בכתפיו.

פניו של אריק האדימו. הוא אחז בבתאני המצחקקת ועבר על פני מישהו שאמר, "...אני חושב שהוא בן חמש או משהו..."

"ועבר שינוי צורה פוטאלי או משהו?" שאלה הרמיוני. "כי לא נראה לי שילד בן שתים עשרה יכול להיראות בן חמש..."

"ננסה את קו העורק?" צחקה בתאני.
"טוב."
אריק עזב בשמחה את קו השמים, והם מצאו את קצה התור לקו העורק. הוא התמשך לאורק מעקי המתכת כמו תור לסחרחרת בפארק השעשועים. "אני עדיין לא מבין את המקום הזה. נראה לך שהעורק הוא סחרחרת שעשועים?"

"אתה חושב כמו פרסי," החמיאה אנבת' לאריק. "אתה חושב בצורה מטופשת בעליל." אה, לא. זו לא הייתה מחמאה.

"הוא לא כל כך טיפש," אמר ניקו ברצינות. "אם הוא לא היה חכם, איך הוא היה מנחש שהאריה מנמאה יחנק מאוכל אסטרונאוטים?"

"מממ," משכה בכתפיה. היא הקשיבה לכמה בנים שעמדו לפניהם.
נער רזה ונמוך עם שיער אדמוני פרוע דיבר במהירות. "אבי אמר שכולם יהיו שם, אפילו כמה מחברי נבחרת הנוער של סופר-איי. אבל אין להם סיכוי טוב יותר משלנו. מעניין אם הם ישתכנו אתנו בטירה." הנער לבש אחד מאותם מעילונים כסופים. משטח המעילון נע כמו לבה נוצצת.

"אולי זה עשוי מלבה," הציע בייגל. "כדי לחמם אנשים עם בעיות התקררות יתר."

נער גבוה עם שיער בלונדיני, בסביבות גילו של אריק, השיב, "הם יהיו בטירה, אבל בחדרים אמיתיים, לא כמונו."
האדמוני נראה מאוכזב. "אבל בכל זאת נראה אותם," התנחם.
התור התחיל לנוע שוב, והנערים הקיפו פינה. אחרי כמה פניות שמע אריק את הנער הבלונדיני משכנע את האדמוני לקחת את הרכבל במקום העורק. "אני יודע שזה לוקח זמן רב יותר, אבל אומרים שזה יפה, ומעולם לא עשיתי את זה. תראה, אתה עדיין לובש את הבגד התחתון שלך."
"אופס!" הנער האדמוני צחק, והסיר את מקטורנו. האריג נמס סביב אצבעותיו, אך בכל זאת נשאר מחובר באופן כלשהו. הוא דחף אותו לכיסו האחורי, אך רובו החליק ונשאר בחוץ. כשעקף את הפינה האחרונה של התור, נתפס המעילון בעמוד ונשלף מכיסו. הנער לא הבחין. הוא רץ עם ידידו דרך הפתח המסומן "רכבל".
"היי," קרא אריק. "המעילון שלך!" אך הנער נעלם דרך הפתח המקומר.
אריק הסיר את המעילון מעל העמוד כשעבר על פניו. מגעו היה באופן מפתיע צונן, חלק וגמיש כמו מתכת נוזלית.

"אז זה קר ונראה כמו לבה," אמרה ג'ני. "הגיוני."

"בואי נלך גם אנחנו משם," אמר אריק, והשניים עברו במעבר המקומר אחרי הנערים.
זה נראה כמו מסלול בפרק שעשועים, ומוזר עוד יותר עם ההרגשה העצובה ששרתה על כל המקום. אדם לבוש אפודת פסים עם המילים "קו הקסם" לרוחבה שאל "כמה?" בלי להסתכל עליהם ממש.
"שניים." האיש דחף אותם לעבר קו לבן שסומן על הרצפה. תוך רגע הונפו על גבי משהו שנראה כמו רכבל סקי דו-מושבי. המושבים היו מרופדים ונוחים. זרוע מתכת רחבה התחברה לכבל שנעלם בתוך מסילה בתקרה. האיש רכס אותם במושבים ומשך יצול רוחבי מרופד אל מתחת לזרועותיהם. אחר כך דחף לידיהם משהו ארוז בשקיות נייר, והשליך עליהם שמיכות עבות עם ברדסים רכים פלומתיים.
הרכבל שלהם נסק דרך מנהרה ארוכה, חשוכה. אורות בהירים חלפו על פניהם בקצב אחיד בחשכה, ורוח נשבה בפניהם.
"ואו," אמר אריק כעבור זמן מה. "איזו מנהרה מדהימה."
"אני מתערבת שכל זה תת-קרקעי," צעקה בתאני.

"ברור, ירדתם אלפי קילומטרים באדמה!" אמר ג'ינקס. "אז למה ציפית, שזה יהיה על קרקעי?"

פתאום הכה בהם פרץ אור מסנוור, ומיד אחר כך הופיעו מולם פנים ירוקים ענקיים. אריק התנשף בהפתעה. האם זה יכול להיות? כן! זה היה פסל החירות.

"אני מניח שאצלכם פסל החירות לא נבנה על ידי בן אתנה בניסיון לעשות פסל של אתנה," אמרתי. "במיוחד כי אצלכם אין את האלים."

"איך אתה זוכר את זה?" שאלה אנבת', בעוד ג'ושוע מתחיל לגחך לו בצד. "אמרתי את זה ממש מזמן!" בשלב הזה ג'ושוע כבר צחק ממש.

"היה לי איזשהו מקרה שאני זוכר טוב, שבו חשבתי על זה." אמרתי. "ג'ושוע, מה כל כך מצחיק אותך?"

"לא, סתם היה איזשהו סיפור עם נבל על." אמר ג'ושוע. "הוא שם לפסל החירות חצאית סגולה, השמין אותה קצת, שם לה במקום הלפיד שהיא מניפה שלט של טלוויזיה, ובמקום הספרים הוא שם לה דלי של צ'יפס. אחרי הדבר הזה, היה לי קשה לדמיין את פסל החירות בתור אלת החוכמה והקרב."

הם יצאו מן הסתם דרך הלפיד שלה, אך נדמה שהם נעים מהר מדי. אריק ובתאני הביטו לאחור בפיות פעורים, כשהפסל וכל העיר ניו יורק התרחקו ונעלמו מן העין.

"אוקיי, זה היה מגניב," אמר ג'ושוע. "מי שיתפוס את הספר קורא את הפרק הבא!" הוא אמר וזרק. הספר עף באוויר ונחת בידיים של...

נגמר הפרק! בום! בנתיים אתם יכולים להחלט מי קורא, זה לא ממש משנה את הסיפור. ביי! :מחרטט בצלצל: :נזכר שאין בצלצלים בפאנפיקים: :דופק בראש: :נבוך: :מבולבל: :מתחנן:
רציתי להוסיף עוד בצלצלים, אבל כבר שלחתי את הפרק.

הפרק הקודם		הפרק הבא