ילדי האריות *גמור*

יצאנו מהחדר אל מסדרון רחב וארוך. זאם הלך מלפני, תחושה מוזרה התפשטה לי בבטן.

"איפה אנחנו?” שאלתי. “מה זה המקום הזה?”

"זה הבית של מיכאל,” אמר זאם. “והוא הפך אותו לסוג של המפקדה שלנו.”

"מי זה מיכאל?”

"מיכאל הוא הכי מבוגר מביננו,” אמר זאם. “למרות שג'ייסון כעיקרון הכי מבוגר ביננו, מיכאל הוא נראה הכי מבוגר מביננו.”

"מה? לא הבנתי,” אמרתי בבלבול. “מי יותר מבולבל – זאת אומרת מבוגר, ג'ייסון או מיכאל?”

"ג'ייסון,” ענה זאם. “הוא בן חמש מאות ועשרים ושש. מיכאל בן חמש מאות וארבע עשרה אבל ג'ייסון נראה כבן שבע עשרה ומיכאל נראה כבן עשרים ושמונה, הוא היחיד שהתבגר הכי הרבה מאיתנו.”

"מה?? אתם סוג של בני על-מוות כאלה?”

"אה הא.”

"ואתה מצפה ממני להאמין לזה?”

"את האמת, לא.”

"יופי, כי אני לא מאמינה בשטויות האלה,” קראתי בכעס. “ונמאס לי לחלוטין, הבטחתי לאימא שלי שאני אהיה בבית עד שתיים עשרה בלילה. מה השעה?”

זאם הציץ בשעונו. “רבע לאחת. בלילה. ואני יודע שהכל נשמע מטורף אבל את בעצמך ראית היום דברים מטורפים, את לא יכולה להכחיש את זה!”

"מה שאני לא יכולה להכחיש כרגע שאימא שלי הולכת להרוג אותי באופן סופי ברגע שאני אגיע הביתה אז היה נעים להכיר אבל אני חייבת לעוף מפה.”

"בסדר,” נאנח זאם. “אני אראה לך איפה היציאה אבל את חייבת להבטיח לי שאת לא תספרי לאף אחד מה ראית היום! את חייבת להבטיח את זה, אחרת אני לא אוכל לתת לך ללכת!”

"אוקי, בסדר, אני לא אספר לאף אחד את מה שראיתי היום, מרוצה?” קראתי. “לא שיאמינו לי גם,” הוספתי ברוגז.

"כן, אני מרוצה,” אמר זאם.

הוא פנה למסדרון נוסף וממנו ירד בגרם מדרגות עגול.

"וואה, חתיכת בית יש למיכאל הזה,” אמרתי.

"כן,” אמר זאם בצורה לא מחייבת. “הנה, היציאה משם.”

"ואיפה בדיוק אני נמצאת כרגע? איזה רחוב זה? אני צריכה לדעת איך אני מגיעה מפה לבית שלי.”

"כשאת תצאי, תבדקי באיזה רחוב את,” אמר זאם.

ניגשתי לדלת שעליה זאם הצביע. “טוב, היה נעים להכיר.”

"אל תדאגי, את הולכת לפגוש אותנו שוב,” אמר זאם.

"כן, את זה אני יודעת,” עניתי, מגלגלת עיניים ויצאתי.

בחוץ ירד גשם. לא חזק מידיי ולא טיפטוף. מהסוג שפשוט מעצבן בעיניים כזה.

התחלתי ללכת במהירות. זיהיתי את האזור.

כעבור עשר דקות הגעתי הביתה. עליתי במדרגות במהירות. תוהה לעצמי מה לעזעזל אני הולכת לעשות אם הבית יהיה נעול. או שאני אשאר בחוץ למשך כל הלילה או שאני אעיר את אימא שלי ואזכה להיות מתה עד סוף הלילה עשרה פעמים.

נעצרתי ליד הדלת של הבית שלנו והזזתי את הידית בעדינות מירבית.

היא נפתחה. נשמתי לרווחה.

נכנסתי הביתה על קצות האצבעות. הטלוויזיה הייתה דלוקה על איזה סרט טבע כלשהו שהראה משהו עם דובים בקוטב הצפוני. גלגלתי עיניים וכיביתי אותה. ממולה על הספה, הייתה שרועה אימא, עם השלט, אחוז בריפיון ביד שלה ושלוש כוסות קפה ריקות מפוזרות סביבה. בושה הציפה אותי ומיהרתי לפנות את הכוסות לפח. לא העזתי להעיר אותה אז רק כיסתי אותה בשמיכה שלה ומיהרתי להתקלח וללכת לישון, מנסה כמה שיותר לשכוח את כל הדברים המוזרים שעברתי היום.

"תמר, תמר, קומי!” הקול של אימא העיר אותי מתוך חלום מוזר. חלמתי שבכיכר רבין נלחמו המוני צבועים ואריות...

"מה השעה?” מלמלתי.

"כבר שבע וחצי. את אמורה לצאת בעוד רבע שעה!”

"שיט,” פלטתי ועפתי מהמיטה במהירות.

"אפשר לדעת מתי חזרת אתמול?” שאלה אימא בתרעומת.

"אמממ...” עניתי בקול לא מחייב בעיקר בגלל שהפה שלי היה מלא במשחת שיניים.

"אני חיכיתי לך בסלון עד שתיים עשרה, ולא באת, כנראה נרדמתי בסוף. למה לקח לך כל כך הרבה זמן?”

"אממ...” עניתי שוב. שטפתי את משחת השיניים. “א..אני מצטערת, פשוט.. אה.. אני ונועם התחלנו לראות סרט ולא שמנו לב איך הזמן עובר.. וכששמתי לב שכבר שתיים עשרה וחצי מיהרתי לעוף בחזרה הביתה.”

"אם זה יקרה עוד פעם אחת...”

"זה לא יקרה,” מיהרתי לומר. “מבטיחה.”

"יופי, אז עכשיו כדאי שתתארגני מהר כי יש לך אוטובוס עוד עשר דקות בדיוק.”

ואכן החמש דקות הבאות עברו במהירות, התארגנתי במהירות והספקתי בשנייה האחרונה את האוטובוס.

רק כשהגעתי לכיתה זה היכה בי. השריטה! קיבלתי אתמול שריטה ממש עמוקה, עמוקה ממש. מיששתי את הצד השמאלי של הפנים שלי, לא היה שום רמז, צלקת או סימן כלשהו לשריטות.

"היי, תמר, מה קורה?” נועם התיישב לידי.

"היי, נועם,” מלמלתי בהיסח דעת. עדיין תוהה לעצמי לאיפה לעזעזל השריטות נעלמו.

"הכל בסדר?” הוא שאל.

"אה, מה? אה, כן.” עניתי, עדיין מבולבלת.

באותו רגע המורה נכנסה לכיתה.

"שלום תלמידים, אני רוצה להציג בפניכם שלושה תלמידים חדשים שצטרפו לכיתה, תכירו את דניאל, נוגה ורועי.”

שלושה נערים מוכרים מאד נכנסו לכיתה, קפאתי על מקומי.

הפרק הקודם		הפרק הבא