הסודות מתגלים

"אן? כבר נרדמת?" קולה של סופי נשמע ונשפתי בהקלה.

"סופי, הפחדת אותי לגמרי. קרה משהו?" פקחתי את עיניי והסתכלתי על סופי שעמדה ליד הדלת.

"פרופסור קרלוגל מחפשת אותך. היא אמרה שהיא יודעת שאת לא ישנה והיא רוצה לדבר איתך."

"עכשיו? בשעה כזאת?"

"כן."

"אני באה, רק תני לי כמה דקות." קמתי מהמיטה הנוחה ויצאתי החוצה. ג'יימס וסיריוס נרדמו על הספה ורמוס ופיטר ניסו להרים אותם ללא הצלחה. כשיצאתי מחדר המועדון איימי חיכתה לי שם.

"אני ממש עייפה, פרופסור, יש לי מחר לימודים. זה יכול לחכות למחר?"

"אני חוששת שלא."

"אז דברי, אני מקשיבה."

"אבא שלך רצה שאמסור לך שהוא וג'ניס באים לבקר. "

"זה לא יכל לחכות למחר? וחוץ מזה, למה שדווקא יגיד לך?"

היא שתקה והסתכלה עליי נטולת הבעה. "אה," אמרתי, "הוא לא אמר לך."

"שמעתי את פרופסור מקגונגל מדברת על זה."

"הם אמרו לך למה הם מגיעים?"

"לא שידוע לי."

"תודה." הסתובבתי ונכנסתי חזרה לחדר המועדון בלי לחכות לתשובתה. רמוס ופיטר כבר התייאשו בזמן הזה והשאירו את ג'יימס וסיריוס לישון על הספה. הם היו יכולים פשוט להעיף אותם בעזרת השרביט או להעיר אותם, לא? הנחתי שזה לא ענייני, לכן השארתי אותם שם ועליתי לחדרי, שם סופי ואנג'ל חיכו לי ערות.

"מה היא רצתה ממך?" שאלה אנג'ל בהתעניינות.

"ההורים שלי מגיעים מחר."

"שר הקסמים מגיע מחר?!" הזדעקה לילי מתחת לשמיכה שלה. "הוא מעולם לא הגיע לסתם ביקור."

אולי לא הייתי צריכה לספר לה ששר הקסמים הוא אבא שלי אם היא ככה נבהלת... "תתנהגי יפה, לילי, שלא יוריד לך מהציון על התנהגות לא טובה." צחקתי ונכנסתי שוב למיטה.

"את מאוד מצחיקה, אן. אמרו לך פעם?" שאלה לילי בנועם. אני שמחה שלמרות שהכרנו רק לפני כמה ימים היא מקבלת את הבדיחות שלי בטוב.

עצמתי את עיניי ופקחתי אותן מיד כשההבנה שההורים שלי מגיעים לפה מחר. למה? למה שהם יגיעו לפה? אני מקווה מאוד שזה לא בגללי. הם לא יעבירו אותי שוב לבית ספר אחר... נכון? אני לא עשיתי משהו רע עד עכשיו. אולי המסיבה הזאת תסבך אותי בצרות? מה יקרה אם יפסיקו לי את הלימודים? אני לא יכולה לתת לזה לקרות.

עיניי נפקחו באטיות מייסרת. אור השמש חדר דרך החלון ונח על עיניי. קמתי לאט והסתכלתי על החדר. אין לי מושג מה השעה עכשיו ושאר הבנות לא נמצאות כאן, הן כנראה הלכו לארוחת הבוקר. או צהריים. אני מקווה מאוד שלא פספסתי שיעורים או את הביקור של הוריי.

לא פספסתי.
זו הפעם הראשונה שהאולם הגדול מלא כולו, דבר שנגרם בגלל הביקור של הוריי. רבים מהם הסתכלו עליי והתלחששו ביניהם. הם חשבו שלא ראיתי או שמתי לב, אבל כן ראיתי. על כל אחד ששלח אליי מבט, החזרתי לו במבט משלי.

הוריי נכנסו בדלתות האולם והלחשושים הפכו לקולות חזקים יותר ויותר. ניסיתי להתעלם ממבטיהם של התלמידים ושל הוריי – במיוחד משלהם. פרופסור דמבלדור הציג אותם – אפילו שכולם ידעו כבר. לרגע ראיתי את מבטיהם של אבי ושל איימי מצטלבים, אך הוא הסיט את המבט ופנה אלינו.

"בוקר טוב," בירך. "אז כמו שכולכם בטח יודעים, אן דורני, ביתי, הצטרפה לשורותיכם בבית הספר." זהו זה. אני חושבת שזה מספיק הבכה ליום אחד. לקחתי לי שני טוסטים קטנים, קמתי ממקומי ויצאתי מהאולם בעוד אבי המשיך לדבר. התרחקתי מהאולם עד שלא יכולתי לשמוע את קולו של אבי והתיישבתי על הרצפה. אכלתי את הטוסטים בשתיקה וקיוויתי שהשיחה שלו תסתיים מהר.

צעדים נשמעו מכיוון האולם. אבי נעמד מולי כשאימי החורגת מאחוריו. אמנם זו הייתה אמא חורגת, אבל החשבתי אותה בתור האמא שלי. אמא אמיתית שתמיד הייתה שם בשבילי.

קמתי במהירות והסתכלתי עליו בחשש. "אתה לא תעיף אותי מהלימודים, נכון?" שאלתי.

"יש לי סיבה להעיף אותך?"

"לא."

"יופי. ועכשיו לעניין אחר, ראית שאיימי נמצאת כאן?"

"כן," נחרתי בזלזול, "למה היא פה בכל מקרה?"

"אני מניח שזה בגללך."

"רק תבקש ממנה שלא תתקרב אליי. בבקשה?"

הוא הניח את ידו על כתפי ותפח עליה פעמיים לאות תמיכה. "איך פה בינתיים? הכרת חברים?" חיוך עלה לשפתיי כשנזכרתי בלילי ובחבורת הבנים המוזרה והמצחיקה שהכרתי. "אני מניח שכן," צחק.

"אני מניחה שמצאתי לי כמה. למה אתם פה?" שאלתי.

"היינו צריכים לדבר עם אלבוס לגבייך ולדבר עם התלמידים. חבל שלא היית בשיחה, אני חושב שהיית נהנית ממנה."

"אם לא הייתם מזכירים את זה שאתם ההורים שלי, אולי באמת הייתי נהניתי."

"את מתביישת בנו?"

"לא, מה פתאום. אני פשוט מעדיפה שככל שיהיו פחות אנשים שידעו על זה – יהיה הכי טוב. אבל כל בית הספר יודע עכשיו, אז זה לא משנה."

"אל תעשי שטויות השנה, את לפני השנה אחרונה שלך," הזהיר.

"שאני אעשה משהו כזה?" חייכתי אליו בתמימות. "מה שקרה עם היילי היה בטעות. הלחש לא כל כך הצליח לי."

"בלשון המעטה."

"השיער שלה יצמח בחזרה בעוד כמה חודשים, לא לדאוג."

"אנחנו צריכים ללכת עכשיו, אן, אבל נכתוב לך בהמשך."

"אתם לא באמת חייבים לכתוב."

"אנחנו רוצים." הוא חיבק אותי ואז פניתי לאימי. חיבקתי אותה בחיוך.

"אל תדאגי לגבי המכתבים," לחשה ברוך, "אני אדאג לזה."

"תודה אמא." הם נפרדו ממני לשלום ושחררתי את האוויר שלא ידעתי שהחזקתי בפנים.

"זו הייתה שיחה מוזרה," קולו של סיריוס נשמע והוא יצא מבין הצללים.

"פשוט עמדת שם כל הזמן?" שאלתי.

"אולי," ענה.

"אז מה אתה מסיק מהשיחה?"

"אני צריך להסיק מסקנות משיחה ששמעתי?" הוא הרים אחת מגבותיו.

"לא יודעת, זה מה שאני עושה בדרך כלל בראשי." משכתי בכתפיי. משהו בפרצופו השתנה בעוד הסתכל עליי. "הכול טוב?" שאלתי בבלבול.

"ברור. את באה לשיעור?"

"כמובן. אחריך."

----------

*אני לא יודעת אם רואים את התאריך האחרון שערכתי, אבל היום זה כ"ח תמוז 24.7.25

הפרק הקודם		הפרק הבא