הדודא חסר הצעקה

השמש הייתה דביקה וחמה וינטין התנועע תחתה בחוסר נוחות. הוא היה צריך להיות בחממה, ולא בשמש הרותחת והמסוכנת, אבל לא הצליח להתאפק. הוא חייב למצוא את הפרופסור ספראוט היקרה שלו.

הוא התנודד על רגליו המגושמות וכפות ידיו השמנמנות חבטו באוויר בניסיון נואש לשמור על שיווי משקל. מתנודד, הוא החל ללכת.

הוא לא ידע לאן הוא הולך, הוא רק רצה להגיע איכשהו לכנס הזה של הבוטנאים שפומונה הלכה אליו ולא חזרה.

הבזק כסוף התקרב אליו. פטרונוס, הוא חשב במין יראת כבוד והביט בעיניו הקטנות אל הארנבת הכסופה שקיפצה מולו. פיה נפתח והקול המתוק של ספראוט נישא באוויר:

״ינטין״ אמרה הארנבת ״אני יודעת שזה לא קל. אני יודעת שאתה מתגעגע. רק בקשה אחת יש לי- אל תלך בעקבותיי- תשאר בחממות. אני נחטפתי ואמות עוד לפני שתגיע. אוהבת אותך מאוד, ספראוט״

״לא!״ מבין שפתיו החומות לא בקע קול, והמילה לא נאמרה. ינטין גירד אדמה בכפותיו וטעם של חול מילא את פיו בזמן שנפל. אני לא עוזב אותך, את כל מה שיש לי, חשב נואשות והתאמץ לקום. הוא התנשף, נאבק לנשום.

אני ממשיך, חלחלה ההבנה אל מוחו הרדום, אני יוצא למסע של ימים. דמעות חומות זלגו על פניו. הוא העביר יד בעלים שצמחו לו על הראש. הוא לא יוותר.

עוד צעד, ועוד צעד. ינטין הרגיש שרגליו נסדקות. איה. אדמה התפוררה מכפות רגליו. אם הוא לא ימצא משהו מהר, הוא יהפוך לשלולית בוץ תחת השמש הקופחת.

ינטין התיישב מתנשף וסקר את סביבתו. מצד ימין שלו היה מגדל גבוה מאוד, ומספר נערים בשנה השישית ירדו משם על דגמים של מערכת השמש. בצדו השמאלי ראה מדשאות רחבות וכמה בנות  הפלפאף ישבו שם ושוחחו ביניהן. 

קצת יותר רחוק השתרע יער רחב וחשוך, ונהמות בקעו ממנו. היער האסור? תהה ונעמד על קצות אצבעותיו. צל של משהו חצה שם כמה עצים במהירות אדירה. מפלצת.

״תראה, ג׳ייק, יש פה דודא!״ קראה נערה אחת בוגרת ושלחה את ינטין ידיים ורדרדות.

ינטין הדף אותה. אני חייב לצרוח, עלתה המחשבה בראשו. הוא פער את פיו וקול התנשפות עדין בקע מפיו.

״תראה, הוא לא מצליח לצרוח!״ צווחה הנערה בגיל ותפסה בינטין. זהו, זה נגמר. חשב ינטין ואז נשך את הנערה חזק. הכי חזק שנשך אי פעם.

הפרק הקודם		הפרק הבא