ילדי האריות, משיבים מלחמה.

"איזה מקום נחמד ונעים” אמרתי והיבטתי סביבי.

עמדנו בתוך סמטה צרה ומוזנחת. הרצפות היו מטונפות. בקבוקי בירה ושברי זכוכית היו מפוזרים ליד הפחים ולאורך כל המדרכה.

"אבא שלי אמור להיות פה בכל רגע,” אמרה מיה.

"ואת אכן צודקת, הוא פה,” נשמע קול מאחורינו. הסתובבנו באחת.

אביה של מיה עמד ברחוב. לבדו. כפי שסיכמנו.

"הבנתי שיש לכם הצעה.” הוא אמר והביט במיה. היא חשפה את שיניה ונהמה.

חשתי בזעם הגואה בי אבל מיהרתי לרסן אותו. אלימות לא תעזור כאן.

"כן, יש לנו,” אמרתי ואחזתי בכף ידה של מיה, לוודא שהיא לא הולכת לעשות שום דבר טיפשי. “מיה סיפרה לי שאתה מחפש כבר המון זמן את החצי השני של הנבואה.”

"ומה אני אצטרך להביא לכם בתמורה?” הוא שאל בחיוך. “כן, אני כבר הבנתי את התוכנית שלכם.”

"אתה תמסרו לנו את החרב הבוערת ואת החצי של הנבואה שנמצא ברשותכם,” אמרתי.

"זה נראה לי קצת יותר מידיי,” הוא אמר. “שני דברים תמורת דבר אחד...”

"טוב, אם אתה לא מעוניין אז אין בעיה,” אמרתי. “בימים הקרובים תיערך פשיטה על מאורת הצבועים המטונפת שלך, בסופה את תישאר בלי שום דבר בתוך הכלא. מה שאני מציעה לך דווקא נשמע הגיוני, אם אתה רוצה להימנע מכל מה שהזכרתי מיקודם.”

"משום מה קשה לי להאמין שהמועצה היקרה שלכם הסכימה לכל מה שהזכרת מיקודם,” הוא אמר.

"הוו, אין לך מושג,” נהמה מיה.

"טוב, נראה עד כמה החיפוש שלך אחר החצי השני של הנבואה חשוב לך,” אמרתי. “אם אתה מסכים לעיסקה אז תהיה היום בחצות פה בדיוק.”

הוא הביט בשתינו ארוכות ואז הסתובב והלך במהירות, הוא פנה לאחת הסימטאות הצדדיות ונעלם.

"טוב,” אמרתי. “עכשיו הדבר היחיד שנותר לעשות הוא פשוט לחכות עד הערב ולקוות שהוא באמת יסכים לעיסקה וימסור לנו את החרב הבוערת ואת החצי של הנבואה שלא שמענו.”

"מה שאמרת מיקודם על הפשיטה, זה נכון?” שאלה מיה.

"לא,” אמרתי. “המועצה בכלל לא מודעת להסכם הזה. אבל הוא לא צריך לדעת את זה, נכון?”

"אנחנו באמת הולכים לבוא לפה היום שוב ופשוט למסור לו את החצי השני של הנבואה?” שאלה מיה, מתקשה להאמין.

"הוו בחלומות שלך,” אמרתי. “היום בערב אני הולכת להרוג אותו עם החרב הבוערת שהוא ימסור לי בעצמו.”

הגענו הביתה. מיה פתחה את הדלת ונכנסנו פנימה.

מיכאל, נועם, ג'ייסון וזאם ישבו על שני הספות בסלון. הם הזדקפו ברגע שסגרנו את הדלת.

"נו?” שאל מיכאל. “איך היה?”

"נראה לי שהוא הסכים,” אמרתי. “אנחנו נהיה בסמטה ההיא היום, בחצות.”

"ותמר תהרוג אותו,” אמרה מיה.

"את מה?” שאל זאם ונעמד.

"אני אהרוג אותו,” אמרתי. “באמצעות החרב הבוערת שהוא ייתן לי. וככה אני אנקום את מותה של זואי.”

"תמר, אני יודע שאת רוצה לנקום את מותה,” אמר זאם. “כולנו רוצים. אבל להרוג את מנהיג הצבועים היום, זה לא יהיה הפיתרון. זה רק יוביל למלחמה ענקית. המועצה תיכעס עלינו ותיהיה נגדינו וכל הצבועים ירדפו אחרייך.”

"אף אחד לא הולך לדעת שהוא מת,” אמרתי. “הוא יבוא לשם לבד. ככה היה ההסכם.”

"ואת באמת חושבת שהוא יבוא לשם לבדו ולא עם עוד עשרה צבועים?” שאל מיכאל.

"כן,” אמרתי. כועסת שפתאום שניהם נפנו נגדי. “אם הוא לא יבוא לבדו אז חסל ההסכם. הוא יודע את זה.”

דפיקות נשמעו בדלת. ניגשתי לפתוח אבל זאם עצר אותי באחת. היבטתי בו בהפתעה.

"זה צבוע,” הוא אמר בשקט. כולם נידרכו על מקומם.

"איך אני לא מסוגלת להריח אותו גם?” התעצבנתי. זאם נתן בי מבט שאומר שזה לא המקום והזמן לדון בשאלה הזאת. השפלתי את מבטי.

"מה הוא עושה פה?” שאל נועם.

"יש רק דרך אחת לברר,” אמר זאם. הוא פתח את הדלת באחת. בחוץ עמד בחור נמוך וכחוש. זאם אחז אותו בכתפו וגרר אותו אל תוך הבית. מיהרתי לטרוק את הדלת.

"מה אתה רוצה?” דרש מיכאל.

הבחור נצמד לקיר ורעד מפחד. הוא הביט בכולנו מבועת לחלוטין. מבטו נעצר על מיה.

"הה..המ.מנהיג א..אמ..מר לי ל..למ..למסור ל..ל..כם ש..שהי..יום ר..ר...רק הל..לבי...אה והמ..מגי..ס..סטר י..י..בו..בואו,” הוא גמגם. “ה..הוא ג..גם א..אמר ש..שאם ת..ת...תהר...ג..גו א..או..אותי א..אז א...אין א..את הה..הסכ..כם.”

זאם גרר את הבחור בחזרה למחוץ לבית. “תגיד למנהיג שלך ששמענו את ההודעה שלו,” הוא נהם וטרק את הדלת.

"המנהיג שלו הולך להתאכזב,” אמרה מיה. “הוא קיווה שתהרגו אותו ואז תהיה לו עילה טובה בשביל לפתוח במלחמה.”

"תמר אני לא אוהב את כל הדבר הזה,” אמר זאם. “עכשיו גם רק אני ואת חייבים להגיע. כל הדבר הזה נותן לי יותר ויותר תחושה של מלכודת.”

"אני מסכים עם זאם,” אמר ג'ייסון.

"זאם, אנחנו חייבים את החרב הבוערת,” אמרתי. “ואנחנו חייבים לדעת על מה מדבר החצי השני של הנבואה. וחוץ מי זה, נראה לך שאנחנו באמת הולכים להקשיב לכללים שלו?”

כולם הביטו בי בשאלה.

"כולנו נבוא ביחד,” אמרתי. “כמובן שאתם תסתתרו ורק אני וזאם ניהיה בסימטה. ברגע שנקלוט שכל העסק הזה מלכודת אז אתם תפתיעו את הצבועים.”

"ומה? נהרוג אותם?” שאל ג'ייסון.

"לא,” אמרתי. “אנחנו נחטוף אותם, היישר אל המועצה של ילדי האריות בערד.”

הפרק הקודם		הפרק הבא